(הערה: לא לקרוא בקצב השיר המקורי)

יושבים שעות, מחכים, שמשיח יבוא. ביד משיח המפתח להכל,
המפתח לרדת השכינה. רכב עוצר בחריקה וענן סמיך של ערפיח
עולה. ובחדר, ירוחם ממצמץ בשפתיו, יהודה מסתכל בספרו ומפלבל
בעיניו. במשרדו ברובע, יושב הרב ארציאלי וקורא מזמורי
תהילים. אלו שעות אחר הצהריים ובחוץ העולם רוגש ורוחש, לשמע
הבשורה.

אך משיח עדין לא בא. משיח גם לא מטלפן.

שתיקה כללית, כולם במתח ובחרדה. חמישה אנשים בחדר, הדלת
נפתחת ואשת הרב נכנסת ובידה צלחת עם פרוסות עוגה וכוסות
קפה. השחור ליהודה, התה לבנה, הרב מסתפק, כרגיל, בכוס מים.
אשת הרב יוצאת והרב מעיר לעזרא שיפסיק לעשן. עוברת עוד שעה,
הרב ארציאלי יודע שהוא לא טעה, וממשיך לקרוא מזמורי תהילים
בדבקות.

אך משיח עדין לא בא, גם לא מטלפן.

פעמון הכניסה מנסר את רחש התפילה, מקפיץ את ירוחם לדלת,
יהודה דרוך כולו ומבטו עוקב אחרי ירוחם. ארציאלי הבן מסתכל
על אביו הרב, ובפתח מתגלה שוטר עם הכובע ביד. יהודה אומר -
זה בטח קרה. סתם לא שולחים משטרה. אומר השוטר- יש פקקים
בסיבוב מוצא, אין שם קליטה, ולכן..

משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן.

פקקים בסיבוב מוצא? שואל ארציאלי הבן. יש עבודות בכביש,
אומר השוטר הנבוך. בונים מחלף, מוסיפים עוד נתיב, גם משיח
תקוע בפקק והודיע שהוא מתעכב. זה אכן עומד לקרות, בוכה עזרא
דהן הגבאי, משיח בדרך ואנחנו עוד לא עשינו תשובה.. ואשת הרב
ממלמלת 'זה לא יאמן'.

משיח יבוא. משיח אולי גם יטלפן.

'בניסן נגאלנו ובניסן אנו נגאלים!' זעקו כותרות העתון,
ונשיא המדינה נתן ב-CNN ראיון: הציבור היהודי האמין, הציבור
היהודי התפלל, ומה שיחלנו לו 2000 שנה אכן עומד להתגשם!
האזרח המאמין עומד לקבל את אשר פילל לו.
אבל אני, אני...
הולך למילואים, כי יש דברים שלא משתנים.