באמצע החיים יום רגיל, תכנית טלוויזיה אקראית וארוחת ערב
מזדמנת,
נשאבתי פנימה
ואקום של ריקנות מילא את חלל עיני, מביא עמו עצב וקו שפתיים
דכאוני.

באמצע החיים, נעלמו לרגע משימות השגרה, נעצרו גלגלי ההליכה
בתלם,
ונשארנו רק אני והכלום
חבר ישן שהופיע פתאום, רוצה לנגוס נתח עסיסי מהבשר החי,
ולהשאירו מדמם.

באמצע החיים שוב אני ריקה מתוכן, כוחי הוסר ממותניי עת הישלתי
את חגורת התלם  
ואני ערומה ואבודה
חוזרת אל עיר המפלט שלי, מוצאת במילים מחסה, נחמה ומרגוע, ונחה
לרגע.

באמצע החיים, דילן עוטף אותי בבלוז מונוטוני, ומעבד התמלילים
מאזין למשנתי,
הבטתי מאחורי מצדדיי ומלפניי,
ומצאתי את כסות היופי, האהבה והחיים הטובים, חונקת אחת אבודה
ולא בודדה.

באמצע החיים, בסופו של עוד רגע של חיי הלכאורה ארוכים ולא
זמניים,
הבטן מתהפכת
לא מעכלת, ופולטת את השקר במרכז הבית, מול עיניי המביטות
בבעתה.

באמצע החיים זה שוב רק אני.
ושוב הגעתי להתפצלות.
עיניי כבר לא עצומות.