את מתעוררת, לא יודעת שחולמת.
מסתכלת בפלאפון שלצידך, כי זה השעון המעורר שלך.
התעוררת 2 דקות לפני הצלצול.
ואת שונאת להתעורר ממש כמה דקות לפני השעון...
אבל כבר קמת. את לא יכולה לחזור לישון.
ו-2 דקות על הבוקר יכולות להיות הרבה זמן.
את טועמת עוד קצת מהחלום שיודעת שיישכח בהמשך היום, אבל יחזור
בעוד מספר לילות או חודש.
כנראה קורה משהו מעגלי.
את אוספת שיער, שתמיד נראה חלק ובלי קשרים, ואת מאמצת רגלייך
לחדר האמבטיה.
מרגישה עירנית יותר.
ובד"כ לא אוכלת ארוחת בוקר.
אמא בינתיים צועקת לך "בוקר טוב",
שתי מילים שאת לא ממש אוהבת.
היא אפילו קנתה לך מגנט שעליו כתוב: "בוקר... זה לא בשבילי".
וזה נכון.
שוכחת את האתמול.
יום חדש. וכבר חושבת על חברייך, מעניין מי יתקשר היום, כי אצלך
נדיר שאת מחייגת.
מוצאת את עצמך משתעממת בקלות ואפילו עוזבת ספר באמצע.
מחשב, מחשבות, טלוויזיה, מחשבות, מחשבות.
ואיך אפשר בלי מוזיקה.
יכול להיות שהבוקר נחשב כצהריים.
כי כבר ערב עוד מעט, ואת יוצאת להליכה שלך, לא בדרכים מוארות,
לא בכבישים, לראות אנשים,
את מתבודדת לך בחורשה ירוקה מול הבית, הרי גם שם שבילים
ומעצבן אותך שגם לשם באים אנשים, כאילו פלשו למקום האישי
והפרטי שלך, מפריעים לנסיונות הלימוד שלך לנשום.
חוזרת הביתה, על הפלאפון אין שיחות שלא נענו, מקלחת. קרה.
ושוב מים חמים לפני ששמים שמפו. ושוב קור.
וחום לפני מרכך. ושוב מים קרים.
כדי שהאדימות תרד מהפנים.
מחשבות, מחוייכת זכרונות.
ריב עם אמא או אחד האחים, וגם נותנת לזה להשפיע, כמעט לכל דבר
קטן, לא משנה כמה חיזוקים ומילים תקבלי.
רוצה להעניק ולא לדבר רק על עצמך, אנשים אינם ואולי זה לטובה.
שירים ועצבות על דיסקים שנהרסו.
לפעמים מחפשת דבר שנמצא כ"כ קרוב, אך רוצה את מה שרחוק, אולי
נסחפת לעניין החווייה
ואת נהנית לסבול.
מוחמאת כשבנאדם חדש לך היה רוצה לדבר איתך ולהכירך.
ונכנסת חזק לזמני, שמי יודע, אולי יש דברים נצחיים.
מחשבות. מחשבות. מחשבות.
נסיון להיזכר בחלומות שנעשים רצונות יומיומיים כבר לא נסתרים.
רוצה להמציא סיפורים שמתגלים כמונולוגים, ואולי הכל אותו דבר.
חוש עצמאי מתגלה ללא בסיס ועקרונות, ומחשבות מתפזרות.
יכול לצאת ספר. אבל אף פעם לא יהיה סיפור.