השעה הייתה אחת בערך, רון, אורן, כפיר ואלעד ישבו בחדר של רועי
ועישנו, אולי סיגריות, אולי משהו אחר. כנראה שמשהו אחר כי בשלב
מסוים של הערב הם התחילו לתכנן, בהתחלה בצחוק, אחר כך כבר לא,
איך הם יאנסו מישהי בהזדמנות. בסביבות רבע לשתיים רועי קם,
בקושי הצליח להחזיק את עצמו על הרגלים והסתכל החוצה מהחלון.
רועי מלמל לעצמו משהו.
"מה אמרת?" שאל אותו אורן והשתעל קצת בגלל העשן הסמיך שהיה
בחדר.
"אמרתי בואו נלך על זה" רועי חזר על עצמו וככה החמישה מצאו את
עצמם ברחוב מחכים שמישהי תעבור שם.
השעה הייתה שתיים, הרחוב היה ריק, רק אפרת הלכה בו, ככה לפחות
היא חשבה, הרעשים היחידים שנשמעו היו הצעדים שלה, והצליל
שהשיניים שלה השמיעו כשהן נקשו מרוב קור. במטרה לקצר את הדרך
הביתה היא נכנסה לסמטה שמובילה לרחוב שבו היא גרה. צללים של
עצים גבוהים נפלו על המדרכה בצורה מפחידה והיא כבר התחילה
להתחרט שהיא סירבה להצעה של גולן ללוות אותה הביתה. "מה אני?
תינוקת??" היא אמרה לו "תהיה בטוח שאני אשמור על עצמי" והוא
בכל זאת המשיך והתעקש אז היא הבטיחה להתקשר אליו כשתגיע
הביתה.
כפיר היה הראשון שראה את אפרת וכשרועי הבחין בה הוא אמר לאורן
ללכת ולהתחיל לדבר איתה, ורק אז אורן קלט שהם באמת הולכים
לעשות את זה. הוא רצה להגיד שזה טירוף, שהם רק בני 16 ושהם סתם
ידפקו לעצמם ת'חיים, אבל אף אחד לא אומר "לא" לרועי, אז אורן
התחיל ללכת וניסה להשיג את אפרת. "את לא יודעת שזה מסוכן ללכת
לבד בכזו שעה?" הוא שאל אותה. אפרת הסתובבה בבהלה אחורה וראתה
מישהו גבוה עומד ובוחן אותה. היה חשוך מכדי שהיא תזהה אותו
מיד, אבל לאור פנס הרחוב המהבהב היא זיהתה אותה כאחד ששנה
שעברה למד בחטיבה שלה.
"הבהלת אותי" היא אמרה בכנות.
"אני מתנצל" הוא אמר בקול מתוח, מפחד ממה שהולך לקרות. "בת כמה
את?" הוא שאל.
היא התחילה ללכת ותוך כדי אמרה לו: "לא רק שזה מסוכן ללכת לבד,
זה גם לא בסדר לדבר עם זרים". היא הייתה בטוחה שההוא יעזוב
אותה במנוחה אבל עכשיו הוא תפס בכתף שלה ואילץ אותה לעצור.
"אני עמית." הוא שיקר לה "ואני בן 16. עכשיו תורך"
"אני אפרת, ובעוד חודשיים אני אהיה בת 14" היא אמרה, נהנית
לשתף פעולה במה שנראה לה כמשחק חביב, וכשעוד ארבע דמויות
גבוהות התקרבו העובדה שהיה איתה עוד מישהו הרגיעה אותה רק שאז
רועי אמר: "אורן, אולי תכיר לנו את החברה החדשה שלך?" והיא
התחילה להילחץ
"חשבתי שקוראים לך עמית" אפרת הורידה את היד של האורן ההוא
מהכתף שלה ורצתה ללכת משם רק שהחמישה סגרו עליה מעגל.
אורן משך בכתפיו וחייך חיוך נבוך: "שיקרתי" הוא אמר והם,
חמישתם צחקו צחוק גבוה וקר. היא הוציאה את הפלפון שלה מהכיס
האחורי של הג'ינס הצמוד שלבשה והתחילה לחייג. כפיר מייד לקח
ממנה את הפלפון. "למי את רוצה להתקשר? לחבר שלך שיבוא ויציל
אותך?" הוא ספק אמר ספק שאל. הוא שמט את הפלפון ודרך עליו.
"אופס!" הוא מלמל. "אני נורא מצטער... מה תעשי עכשיו?" רועי
התחיל לצחוק וניגב את הדמעות שלה שהתחילו לזלוג בתנועות אלימות
קצת.
"תעזבו אותי!" היא אמרה בלחש, יודעת שזה לא מה שיגרום להם
ללכת.
"טוב, די.... שיחקתם מספיק" אורן נעמד לצידה של אפרת.
"אורן, תזוז משם" רועי אמר בתוקפנות ושלף מהכיס שלו את הסכין
שאורן ידע שאם הוא ימשיך ככה תדקור אותו. אורן חזר לעמוד ליד
אלעד והביט ברועי. הויכוח שאיים לפרוץ בין החמישה והסכין שרועי
אחז גרמו לאפרת לפרוץ בבכי.
"תסתמי!" אלעד פקד עליה והדמעות המשיכו לזלוג על פניה. האיפור
שלה כבר נמרח, והיא נראתה כמו חתול רחוב שבעטו בו. רועי התקרב
אליה "אני לא בנאדם רע" הוא אמר וכדי להוכיח לה את זה החזיר את
הסכין לכיס. הוא הצמיד את השפתיים שלו לשלה ותוך כדי זה התחיל
לפתוח את כפתורי הג'ינס שלה וכבר אז היא עצמה את העיניים
והתחילה לדמיין שהיא לא שם. אבל היא הייתה שם וגם במקום אחר
לחלוטין, איכשהו הצליחה לנתק את עצמה מהגוף שלה וריחפה לה
במקומות אחרים, במקומות שדברים כמו מה שקרה לה לא קורים. זה
העלים קצת מהתחושה המחורבנת שהייתה לה, אבל רק קצת.

כשהכל נגמר היא לא הייתה מסוגלת אפילו להזיז את עצמה מהמקום בו
הייתה שרועה, אז היא המשיכה לשכב על הרצפה המטונפת של הסמטה
החשוכה מכונסת בתוך עצמה. אם מישהו היה מחכה לה בבית אולי היא
הייתה עושה מאמץ לקום אבל היא ידעה שבבית אימא ואבא ישנים כבר
מזמן, ושהם אפילו לא ישאלו מחר בבוקר מתי היא חזרה, ככה
שהשכיבה ליד פח אשפה ירוק, גדול ומסריח הייתה פתרון חלקי
להתלבטות הקשה שלה אם לקום או לא. דקה רדפה דקה שעה רדפה שעה
והיא נשארה שם, לא ישנה ולא ערה, לא בוכה ולא שמחה, פשוט שוכבת
על הרצפה, נועצת מבט חלול באוויר ומפחדת שברגע שהיא תעזוב את
הסמטה היא תצטרך להתמודד עם מה שעבר עליה. בשעה שבע בבוקר היא
פתאום קמה, בבת אחת, והתחילה לצעוד צעדים נחושים לעבר הרחוב.
ליד עמוד חשמל שסימל בעיניה את הקו שמפריד בין הרחוב לסמטה היא
עצרה והסתכלה מסביב. תמונות ממה שקרה חמש שעות קודם חזרו אליה
ופתאום היא התחילה למלמל לעצמה: "יהרגו אותי, יהרגו אותי..."
היא חזרה על המילים שוב ושוב מנסה לשכנע את עצמה לא לספר לאף
אחד על מה שהם עשו לה בשעה שתיים לפנות בוקר כשהיא חזרה מגולן
לבד.
"לא לספר. לא לספר. לא לספר. לא לספר..." היא חזרה על הפקודה
הזו כל כך הרבה פעמים שהיא כבר האמינה שזה הדבר הנכון לעשות אז
היא התחילה ללכת ברחוב, לא ממש יודעת לאן היא רוצה להגיע אבל
בוכה ובוכה ובוכה ובוכה ובוכה ובוכה. היא הייתה כל כך שקועה
בעצמה שהיא לא שמה לב שהיא מתנגשת באנשים ועצים ועמודים
ופחים...
בסוף אחרי שעתיים וחצי שהסתובבה ברחוב היא חזרה הביתה. מיד
נכנסה למקלחת. סובבה את המפתח בחור המנעול שלוש פעמים, פתחה את
הברז, והיא נכנסה לתוך זרם המים הרותחים. המים צרבו את עורה
שהפך לאדום כהה וזה נראה כאילו היא אפילו לא שמה לב. הדמעות
שלה התערבבו עם המים שנזלו מהגוף שלה אל הרצפה ובמערבולת נשאבו
לביוב, שעה היא עמדה מתחת לזרם, המים החמים בינתיים נגמרו וכל
מה שיצא מהברז היה מים קרים. השיניים שלה נקשו והזמן עבר, עוד
דקה, עוד עשר דקות, עוד שעה ואז היא שלחה יד לברז וסגרה אותו,
יצאה מהמקלחת ומשכה מגבת מהמתלה. המראה הייתה מכוסה אדים ואפרת
ניגבה אותה, היא הסתכלה על עצמה במראה. בחזרה הביטה בה דמות
גבוהה,  עם שיער כהה ועיניים כחולות, עור בהיר וחיוור ושפתיים
סגולות מקור, זאת לא הייתה היא, זו הייתה מישהי אחרת, מישהי
שאנסו אותה, והרי את אפרת, אף אחד לא אנס... ככה היא לפחות
אמרה לעצמה.
היא יצאה מהמקלחת והלכה לחדר שלה, הכלב של המשפחה, ברנש, שכב
על המיטה שלה. עד אותו רגע, שהיא יכלה ללכת ברחוב, בלי לפחד,
מכלום, היא שנאה את הכלב הזה שהיה כלב זאב גדול עם פרווה
סמיכה, אבל עכשיו, אחרי מה שקרה היא ידעה שהוא היחיד שהיא תוכל
לסמוך עליו. היא נכנסה למיטה שלה, והכלב שידע שהיא זקוקה לו
נשאר שם כדי להסתכל עליה.

רועי אמר לה: "הי ילדה!" והיא התחילה לרוץ ולרוץ, זה היה על
שפת הים והוא, שהיו לו רגליים יותר ארוכות משלה רץ מהר יותר.
הנעליים שלה היו כבדות ומלאות בחול. החול כבר הגיע לה לברכיים
והיא לא היית מסוגלת לזוז. היא התחילה לשקוע יותר ויותר עמוק,
יותר לתוך חושך אין סופי של בדידות, ופתאום בתוך כל השחור הזה
צץ רועי. היה לו אקדח גדול והוא כיוון אותו ישר ללב שלה.
"תעזוב אותי" היא צרחה והתעוררה בבת אחת מכוסה זיעה קרה. זה
היה בסביבות שבע בערב והכלב המטופש עדיין ישב על קצה המיטה
שלה. "היית פה כל הזמן, הא??" היא שאלה אותו והוא נעץ בה מבט
כלב עם הלשון בחוץ. היא התקרבה אליו וליטפה את הפרווה המבריקה
שלו. "הכל קרה בגללי, אני יודעת. הזמנתי את זה, בלי לדעת
התפללתי שזה יקרה, והם שמעו את התפילה החרישית שלי, ועשו מה
שביקשתי, זה בגללי... בגללי!" והמילים הקשות שלחשה לכלב ולה
נעלמו בתוך היבבות חלושות של בכיה.

יעל לב המחנכת של כיתה ח2 בחטיבת ביניים בהרצליה נכנסה לכיתה
חצי שעה אחרי שנשמע הצלצול. המבט המודאג שעל פניה גרם לשקט
מוחלט בכיתה. היא נעמדה ליד הלוח והעבירה מבט על הילדים שישבו
בדממה מצפים למוצא פיה. "גולן, מורן ואריאל אני רוצה לברר עמכם
משהו"
גולן קם בחשש מהמקום שבו ישב הוא יצא בעקבות מורן, אריאל
והמחנכת למסדרון.
יעל העבירה מבט חודר על פני שלושת הילדים שעמדו מולה. "למה
אפרת לא הגיעה לבית הספר בשבוע וחצי האחרונים?" היא שאלה אותם.
מורן הביטה ברצפה כמחפשת שם את התשובה. "תענו לי בבקשה" המחנכת
חזרה על עצמה "למה אפרת לא מגיעה לבית הספר?"
"אני לא יודע" אמר אריאל ונשען על הקיר שמאחוריו
"מה קרה ביום חמישי שעבר?" המחנכת הוסיפה לחקור. מורן עשתה
בלון עם המסטיק שלה וכשזה התפוצץ היא אמרה: "לא יודעת, היא
הייתה אצל גולן בערב נראה לי" יעל לב הביטה בגולן
"היא באמת הייתה אצלי ובשעה אחת וחצי בערך היא פתאום נזכרה
שהיא חייבת להגיע הביתה עד שתיים ורצתה ללכת, הצעתי לה שאני
אלווה אותה והיא לא הסכימה אז בסוף היא הבטיחה להתקשר כשהיא
תגיע הביתה והלכה.... והיא לא התקשרה וכל השבוע ניסיתי לתפוס
אותה אבל היא אף פעם לא הייתה מוכנה לענות לטלפון. קרה לה
משהו?" גולן אמר כמתגונן.
יעל נאנחה "מכיוון שאתם החברים הטובים שלה אני מרגישה צורך
לשתף אתכם. ההורים שלה התקשרו אלי וסיפרו לי שהיא לא מוכנה
לצאת מהחדר שלה, שהיא בקושי אוכלת ולא מוכנה לדבר עם אף
אחד..." מורן פוצצה בקולניות עוד בלון.
"מה את רוצה שנעשה, כ'ילו אם לא בא לה לדבר אז חפיף, לא בא לה
וזהו!"
"אני מבקשת שתנסו לדבר איתה ולברר מה קורה איתה בזמן האחרון."
יעל חתמה את השיחה ונכנסה חזרה לכיתה. אריאל המשיך לנעוץ מבט
מאשים בגולן שאמר: "אני אנסה לדבר איתה אבל אני לא מבטיח
כלום"

כשגולן עמד בפתח החדר של אפרת שקט קודר קידם את פניו. הוא דפק
קלות על הדלת שהייתה פתוחה למחצה. "אפרת?" הוא שאל בשקט מפחד
להפר את הדממה. כשהיא לא ענתה הוא נכנס. היא ישבה מכורבלת בתוך
עצמה בפינת החדר על הרצפה. על השטיח לידה שכב ברנש. הוא התיישב
על המיטה שלה והביט בה. "אפרת? באתי לדבר אתך" אפרת הרימה אליו
את עיניה, המבט הזה מלא החיים שתמיד היה בהן נעלם, את מקומו
תפס מבט מזוגג, לא מאופס. "בואי," הוא הושיט לה יד "תשבי
לידי." היא הרימה את היד שלה ונגעה ביד שלו קלות, מיד היא
נרתעה חזרה. "אפרת מה קורה?" הוא שאל בעדינות, כאילו הוא מדבר
עם ילדה בת 5. היא קמה מהרצפה והתיישבה לידו, רועדת.
"גולן?" היא שאלה, בשקט בשקט, כאילו פחדה שעוד מישהו ישמע
"מה אפרת?" הוא שאל בעדינות וליטף את הגב שלה בחיבה
"אני מפחדת" היא אמרה ותפסה לו חזק בחולצה, מפחדת שהוא ילך
פתאום
"ממי את מפחדת? אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך"
"מאוחר מדי" היא פלטה ומיד אחר כך התחילה למלמל כל מיני דברים
לעצמה
"מה קרה אפרת?" הוא שאל וכשהיא לא ענתה הוא חזר על עצמו הפעם
יותר בתקיפות: "מי פגע בך!?!?" היא לא ענתה לו רק הניחה עליו
את הראש שלה ובכתה בשקט. הוא המשיך להעביר את היד שלו לאורך
הגב שלה בתנועות עדינות, מנסה להרגיע אתה ולא מעיז להוסיף
ולשאול, אולי כי פחד לפגוע בה ולגרום לה נזק, אולי כי פחד
לדעת.


מישהו שיספר את האמת הם מצאו שמונה חודשים אחרי אותו לילה
כשהמצפון של אורן חייב אותו לספר על מה שקרה להוריו, את אפרת
הם מצאו שמונה חודשים אחרי אותו לילה בתוך האמבטיה, אוחזת
מייבש שיער.