אני משתגעת.
אף לא פעם אחת בחיי לא לקחתי סמים, לא עישנתי סיגריה, אפילו
בנרגילה לא נגעתי. אין לי שמץ ואף הקטן ביותר מה היא ההרגשה
שבזמנה צריכה להיות נהדרת והיא הרגשת ההתעלות ה"היי". להתחמק
לרגע, לכמה דקות, שעות, יממה, מהמציאות, מהדאגות.
וכשמתמכרים. כשלא מקבלים את המנה, חשים את הרעד, העצבות,
הכמיהה, הבילבול, והדיכאון.
רק קראתי ספרים, רק ראיתי סרטים.
אבל אני מרגישה ככה אתם מבינים את ההרגשה הזאת? לא, כנראה
שלא.
אני מרגישה כאילו העולם סוגר עליי, כאילו, כאילו כולם אטומים,
ולאף אחד לא אכפת, כאילו אני אשתגע אם לא אקבל את החומר שלי,
את המנה שלי.
גופי זועק אליה, זקוק לה, נשמתי זועקת וקוראת לה.
אל מה? אל מה הם זועקים הטהורים?
הם זועקים להכרה.
לאהבה.
לחיבוק.
נשיקה קטנה מלאת אהבה על המצח.
ואם אפשר, וזה לא קשה יותר מדיי-מילה טובה.