[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליידי בלוז
/
אמת או חובה

עמדנו שם כולנו, עם  עוד כמה משוגעים שהשכימו וטיפסו את כל
הדרך לירושלים, בשביל לרדת ממנה בחזרה כמעט עד הבית. קצת קריר
למרות שאנחנו בעיצומו של סתיו שבו נדמה לנו שאנחנו עדיין בקיץ.
רק החצבים כבר מרימים ראש, בשביל להזכיר לנו.

אני כבר עברתי את הסיבוב הזה פעם אחת לפני קצת  יותר משנה אז
בעצם כבר הייתי צריכה להיות מוכנה.  מסתכלת על האור שלי. גם
הוא כבר היה כאן אז. בעצם גם האביב. רק החברות התחלפו.

אבל היום זה לא אותו דבר.

לשלוח ילד אחד לצה"ל זה לא כמו לשלוח שניים. עכשיו לחזור הביתה
יהיה ממש אחרת. בלי בנות חשופות טבור שתדחופנה את הדלת ככה
ברגל, ותשאלנה אם אור בבית? אולי אפשר להעיר אותו? בלי קולות
רמים של סטראו שעולים ויורדים גם בלי שאבקש. החברים מסובבים
ימינה הבנים מסובבים בכיוון ההפוך - "אימא לא אוהבת את זה
רועש."

ומה יהיה על הכלים בכיור וחשבון הסופר? מה, עכשיו ירד לחמישים
אחוז? איך אתרגל לכיור בלי כלים עד הגג?  ואני מצטערת עכשיו על
שכל פעם שהגזימו עם הכיבודים. נהגתי להעיר בשקט -  ילדים .
איזי על הכיבודים.

אור פונה עכשיו לאביב.
"תשמע לי אנחנו לא צריכים להיות כאן ועכשיו. רק תגיד מילה אני
לוקח את  האם 16 שלי. תופסים טרמפ לגבול. עוברים אותו ואני
חוסך לך את כל מה שאני עברתי שם. רק תגיד. אני עריק, אתה חופשי
תאמין לי לא כדאי לך לעלות על האוטובוס. רק תגיד מילה אנחנו
עפים מכאן". שניהם צוחקים, גם אני מנסה לחייך.

אין לי מושג מה עושים להם שם בטירונות. עד עכשיו ידע רק אחד,
עכשיו ידעו שניהם. שלי היתה כל כך מזמן שכבר שכחתי את טעם החול
במסטינג וטעם התה היותר מידי מתוק. אבל את הגזלן אני זוכרת וגם
פוטו רצח.

האוטובוס המזורגג מגיע, ולוקח לי את הבן שלי הקטן. כשיחזור
בסוף השבוע כבר יהיה ילד אחר, יהיה שונה. לא יודעת אם יותר טוב
או יותר רע, בטוח שלא אותו דבר.

אני מסתכלת על ההורים והחברים המקיפים את קבוצת הנערים. חלקם
בוכים, אחרים מנסים לתקוע עוד איזו בדיחה משומשת. את המתח
באוויר אפשר לחתוך בסכין. כולם עושים כאילו שום דבר. רק אני
מסתכלת וחושבת מי יחזור שלם, מי יחזור פצוע. מי לא יחזור?  אי
אפשר לדעת. לראות את כל האלונים היפים האלה ובא לי לבכות
ולצרוח. עד מתי?

לא, הפעם אני לא אבכה. אז אני מתעצבנת על הצבא. בשביל מה היינו
צריכים לקום בחמש בבוקר. להעמיס חברות והורים, לטפס על ההר.
להניח אותו באוטובוס אם כולנו, גם האוטובוס, גם אנחנו נחזור את
כל הדרך בחזרה? עד לבקו"מ של תל השומר. ממש בדרך לעבודה שלי?
וגם הפעם אנסה לנסוע ממש אחרי האוטובוס עד שייעלם לי בסיבוב.

הרבה יותר קל להתעצבן מאשר לבכות, אתם לא חושבים?

עכשיו כששניהם בצבא, וכולם התרגלנו לשגרה של טלפון פעם ביום,
לפעמים יותר. גיחות הביתה כשאפשר. כביסות ארוכות לתוך הלילה,
תודה לאל שיש מייבש. לפעמים אני חושבת שהייתי צריכה לשלם לצבא
שיעשו מאביב בן אדם. אבל בעצם אני יודעת בתוך תוכי שרק קילפו
ממנו את העטיפה של הלא אכפתיות של גיל ההתבגרות.

עכשיו שניהם כל כך דומים לאימא שזה ממש מפחיד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אז מה אם דליה
מזור היא
סלבריטאית, זה
לא אומר שצריך
לרשום עליה
סלוגן.


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/5/01 12:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליידי בלוז

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה