[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ראב ברט
/
התפרצות

חדר המלון היה מעופש בדיוק לטעמו. המיטה היתה מרקיבה דיה,
המזרון אכול ושסוע, והסדינים מוכתמים כנדרש. הקירות היו
מתקלפים ובמקומות רבים ניבעו בהם סדקים וחורי מסמרים מיותמים.
תמונה דהויה וקרועה של רב קשיש או לחילופין של רב מחבלים (מי
יכול להבדיל) ניבטה אליו מן הקיר ממול. על רקע כל אלה בלט החפץ
המתכתי הנוצץ שהיה מונח מולו על השרפרף.

אותה שעה, לא רחוק מהכניסה לבית המלון, המתח היה בשיאו. גבר
שחור מגודל דרש את כספו. שרמוטה צבועת שיער ושפתיים החציפה
אליו פנים. הקהל סביב חש כי הוא עשוי לקבל תמורה לציפיה
והצטופף יחד חרף החום הכבד. הקולות הלכו וגברו, נאצות בוטות
הוטחו מכל עבר. הגבר התקרב בצורה מאיימת והניף זרוע, אך ספג
לפתע בעיטה ישירה לחלציו והתקפל. מישהו התריע בקול והחבורה
התפזרה במהירות. עקבים דקים אדומים החלו לטופף במרץ רב, ככל
שניתן היה, אל עבר הכניסה.

בתוך החדר היו החלונות תקועים והחום האיום, המלווה בתחושת
המחנק, הגביר את לחץ המוח על דפנותיה הפנימיים של גולגלתו,
כאילו מאיים להתפרץ החוצה. הוא תהה על דקויות הקיום. הנה הוא,
גבר בן 42, מקריח וכבוי, עומד תוך דקות ספורות לעבור שינוי
טרמינולוגי. סוף סוף יתחילו להתייחס אליו כאל נקבה. העברת
הגופה, ניתוח הגופה, זיון הגופה, הבאת הגופה לקבורה. הוא שמע
הלמות צעדים, חפצים מושלכים, קולות ניפוץ. הוא תהה אם הקולות
בוקעים מראשו.

הוא חייך לעצמו בנועם.

הוא סלח לעצמו.

הוא ליטף את המתכת הבוהקת.


במסדרון הסמוך התחוללה מהומה. הגבר השחור הגדול השיג את
השרמוטה והצמיד אותה אל הספה החומה הישנה. ידיה נקשרו מאחורי
ראשה. הוא קרע מעליה את הבגד הצמוד, הסמלי, והותיר אותה בנעליה
האדומות המבריקות בלבד, אוחז בגרונה. היא טילטלה את רגליה
החלקות בפראות, נועצת בו את עקביה החדים. הוא זעק בכאב וסטר לה
בעוצמה, תוקף כחיה פצועה. הוא פרץ לתוכה, בעודה משתוללת
וצורחת. הך והך, העמיק וחדר. היא התפתלה ונעצה בחזקה בגבו את
עקביה האדומים. שאגתו הדהדה למרחוק. כתמים כהים הלכו והתרחבו
עד שמילאו את כל שדה ראייתה. ואז, עקב אחד הצליח לחדור. עמוק
חדר, ולא יצא עוד. הנעל זלגה, אדומה אדומה, במעלה ירכיה.

היא ידעה שאחרת לא יהיה.

הלהט הקפוא התמרק לקראת הבאות.


הוא חיכה בחדר. הרגע הנכון טרם הגיע. החום המעיק אילץ אותו
להסיר את חולצתו. המוח התדפק עוד ועוד על הדפנות. הוא מזג על
כתפיו מילים קרירות, כגון "כפור", "משב רוח", "סתיו", "צינה".
הוא החל לחוש הקלת מה. אחר כך קירצף את החזה במילים שנועדו
לקלף את הציפוי הראשוני: "תרבות", "כבוד", "יושר", "אדיבות",
"גאווה", "התחשבות". זה עשה את שלו. השכבה הראשונה התפוררה
מאליה, צנחה ארצה והתפזרה כאבק טיח לבן. הוא מיהר לנצל את
ההצלחה, שהרי עתה יכול היה לחדור עמוק יותר. הוא פיזר מיד לתוך
חלל הבטן את המילים המבקיעות: "יחסים", "הבטחה", "בגידה",
"אבדן", "בדידות", "בריחה", "אטימות", "החמצה". הוא חש את כל
הפתחים נפערים, הצינורות מתרחבים, הכל מתקלף ונמוג, הזרימה
הפכה נמרצת וחיונית. ואז, בבת אחת, נחשף כליל. הוא התמזג עם
סביבתו.


עתה - כך ידע - הגיע הרגע. המסדרון השתתק. הזמן התקפל ונמתח
מחדש. הוא תהה בינו לבין עצמו מדוע חיכה כה הרבה זמן. הרי הכל
כה פשוט. כה קל. כה מובן. הוא ידע שאחרת לא יהיה. סוף סוף,
משהו ניקר בו.

ומשהו אחר נעור לחיים.











המוח הענק זלג במורד המדרגות, עקף את השרמוטה שעלתה בהן,
כושלת, בעודה נצמדת לקיר בבהלה, והמשיך מטה. הוא השמיע קולות
של בעבוע וזליגה, ודהר בדרכו החוצה, בעודו מותיר אחריו שובל
דביק של נוזל אפרפר. מיד עם החשפו לאור המסנוור שברחוב, מצמץ
בעיניו, או לפחות הגה במצמוץ העיניים. כי המוח לא ידע שהוא
נותר רק מוח. מבחינתו היה עדיין טמון בתוך גולגולת אנושית,
מפעיל שרירים, מייצר מיצי עיכול, הוגה דעות, ובעיקר - שולט
בסוגרים. כשזלג החוצה מבעד לחריר היציאה המפויח שנפער בגולגולת
שנשאה אותו כל העת, והצליח להניע את עצמו, הלך הוא ותפח
למימדים מפלצתיים. עתה, כשנחשף לאוויר המחניק של הכרך הגדול,
סבר לתומו כי לפניו עוד יום עבודה רגיל. הוא לא הצליח להבין את
תגובות העוברים והשבים ומשך בכתפיו, או למצער הגה בכך.


השרמוטה נכנסה לחדר בו היתה שרועה הגופה נטולת המוח. היא חיטטה
בכיסים ולא מצאה מזומנים. משהעלתה חרס בידיה ועמדה לנטוש את
הפגר, חשה בדבר מה מתקשה בין הכיסים. הסקרנות גברה עליה והיא
משכה את המכנס כלפי מטה. הזין השמיע פליק חזק כשפגע בבטן. ראשו
הגיע עד הריאות. נשימתה נעצרה. הנה ההוכחה, לנגד עיניה. חוק
הכלים השלובים במלוא הדרו: פחות מוח, יותר זיקפה. יותר זיקפה,
פחות מוח.


יותר שקרים, פחות אבץ.

יותר קרחת, פחות זיונים.

יותר קור, פחות אימה.


היא נטלה את הזין בפיה. הוא היה עבה וקשה. היא נגסה בחוזקה.
המוח ברחוב נעצר באחת.

היסס מעט.

והחל לדהור בחזרה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא, לא,
לאאאאאאאאאאאא
אאאאאאאאאאאא
אאאאאא


"דרושה שפיות
זמנית ממלאת
מקום"


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/8/03 8:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ראב ברט

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה