אין מה להסתיר, אין במה להתבייש. אני עובר במסדרונות מחלקת
היולדות ומציץ לחדרים.

ככה זה. אסור להתחבא: לא במבטים צידיים ולא בפזילה. יש להרים
את הראש בגאון, להישיר מבט. הלא אתן מסתובבות במסדרונות עם
חלוקי בית החולים המכוערים שלכן וכשהם פעורים למחצה, השדיים
העצומים עתירי החלב מציצים החוצה. אני פה כדי לנצל את המצב.
לא, לשאלתכן, זאת איננה סטיה ובטח שלא בושה. זאת הזדמנות לראות
שדיים של נשים. חינם-חינם.

שדיים.

בלי מבטים נוזפים, בלי נענועי ראש ובלי גידופים שקטים. פשוט
תבינו, תפנימו ותמשיכו. אתן פה ליומיים-שלושה, אנחנו פה
לביקור. יש מפגש רצונות. אם תערימו קשיים, פשוט לא נבוא.
תאמינו או לא, אין לנו שום עניין אחר לבקר פה. שום עניין,
ממילא כל התינוקות נראים אותו דבר ועושים את אותם קולות
מעצבנים. אגב, גם אתן נראות כאילו אתן עוד בכלל לפני הלידה: יש
לכן עיגולים שחורים סביב העיניים, אתן צולעות ומחזיקות את
הגב.

לא, אין תחתית. אישה מניקה בבית קפה? להסתכל ישר לפיטמה, למה
צריך לחוש שלא בנוח? היא חלצה אותו, לא אני. אם הייתי שולף את
הזין ליניקה על כוס אספרסו, לא הייתי משתומם אם אתן הייתן
מתבוננות בסקרנות ובהשתאות מעבר לזכוכית. אבל עכשיו תורי.

נכון שהמצב החמיר. עכשיו אני גולש באתרים שמתעסקים בסרטן השד,
התמונות באתרים הללו בדרך כלל משלבות נשים, ללא ראש, המרימות
זרוע גבוה כך שהשד מתרומם היטב, מה שנותן העמדה טובה כאילו הוא
זקוף. מה יש? שד הוא שד: חולה, בריא, עתיר שומן, דל קלוריות,
צעיר, מבוגר, זר או מוכר, של אשתך או של אחותך. למעריצים זה לא
משנה, ממש כמו עם מייקל ג'קסון.

אגב, במענה לשאלתכן, קרי "מה ההתלהבות, כולם אותו דבר, בסוף
מתרגלים וזה לא ביג דיל" ובכן התשובה היא: "יאללה יאללה, תראו
פיטמה".