ילנה זינקה מהמיטה ואספה במהירות את בגדיה המושלכים על הרצפה.
האמת שלא היה מדובר בפרטי לבוש של ממש כי אם בפיסת בד קצרצרה
שנועדה אך להזמין את הלקוחות אל מתחת למה שהיא מכסה, ככל שהיא
מכסה. מיטת בית המלון עוד היתה מוצעת והחדר נקי ומסודר, אבל
לילנה לקח לה חמש שניות להבין ששוב הלקוח שלה מתפגר. זו היתה
הצרה עם החבר'ה האלה שמיטב שנותיהם כבר מאחוריהם. ההתרגשות,
עליית האדרנלין, הפעילות הפתאומית אחרי שנות בצורת, בקיצור-
הויאגרה מכה שוב. מכל מקום, היא לא התכוונה להיות שם כאשר
הפרמדיקים עוסקים בפעולות החיאה ולענות על שאלות למיניהן. היא
העיפה מבט אחרון בלקוח המחרחר שהיה שרוע למרגלותיה על המיטה,
פשפשה בארנקו ושלפה משם בזריזות כל שטר שיכלה למצוא, ואז מיהרה
החוצה משם אל המעלית. בדרכה החוצה פגשה את ארנו מהקבלה, ומלמלה
לעברו ששוב צריך לקרוא אמבולנס. ארנו, מנוסה ומיומן, ביצע את
הפעולות הדרושות.

ראובן ראה מעגלים שחורים. הוא זכר שקרא פעם באינטרנט אודות
פעולות חיוניות שניתן לעשות ברגעים כאלה, אבל לא היה לו שמץ
מושג מה הן אותן פעולות. הוא יכול היה לזהות, מבעד לחשרת
העננים שפקדה אותו, את הרוסיה הצעירה אורזת את עצמה החוצה,
ומרוקנת את ארנקו. לו יכול היה להזיז איבר כלשהוא מגופו היה
אוחז בידה ומושך אותה אליו, אבל לאמיתו של דבר הוא חש רק שקיעה
מהירה לתוך המזרון. שקיעה מעורפלת, התכנסות.

הוא גם זכר שברגעים כאלה אדם רואה את כל חייו עוברים לנגד
עיניו. הוא ניסה. אבל שום דבר. הוא יכול היה לראות רק דבר אחד
לנגד עיניו- את הישבן הלבן האגסי, האגדי, שהופנה לעברו
בנענועים קלים, שניות לפני שהתעוקה השתלטה עליו. קרובים כל כך
אל פניו היו פלחי העכוז, עד שהשתלטו על כל שדה ראייתו. שלושים
ושלוש שנה עם רבקה'לה לא זכה לתצוגה כזו. רבקה'לה כבר שכחה במה
מדובר, מאיפה זה בא ולמה. עד שנחמיה הציע לו לקפוץ לאזור
המשרדים, שמה, ליד הכביש המהיר, והעביר לו כדור סגול בחיוך
חברה'מני של- עכשיו לך תראה להן. והנה עכשיו, עוד לא הספיק
אפילו לגעת וכבר גישטורבען.

עיניו שוטטו סביב, מצחו הזיע, והחדר הסתובב סביב סביב. הוא
יכול היה לשמוע קולות עמומים מגיעים מבעד לקירות, אך לא היה לו
שום סיכוי למשוך תשומת ליבו של איש. עתה ינפח כאן את נשמתו
בדומיה, ורבקה'לה והילדים יצעדו אחר האלונקה. עכשיו תצא הלוויה
של ראובן כהן. לחיצות יד, משקפי שמש. יהיו תהיות, מה עשה לבד
בחדר בית מלון, אולי התאבד, קצת לחשושים, וזה הכל. טוב שהרוסיה
ברחה. אבל לקחה את הדולרים, הנבלה. פחות כסף לירושה. נחמיה
המטומטם, כל העצות שלו תמיד נגמרו רע.

ואז זה הגיע. זה חלחל מבפנים וצבר תאוצה. התגבר והתנפח, התעבה
והתעגל. כמו מעבורת חלל המתניעה מנועיה לקראת הפריצה האדירה
מעלה לחלל. מבפנים זה בא, מהעומק, מהאפילה הפנימית, מבעבע וטס
דרך צינורות גופו, ואז התפרץ החוצה בנפיחה אדירה, ארוכה,
צלולה. חצי דקה הוא הפליץ בקולי קולות ורווח לו סוף סוף. בבת
אחת התבהרה התמונה. הוא התיישב על המיטה וטלטל את ראשו כלא
מאמין. ניגש לכיור ושטף פניו. זו לא פעם ראשונה שהגזים האלה
משגעים אותו. הוא חייב לדבר עם ד"ר פיין. לעזאזל, עכשיו אין לו
כסף לחזור למושב. צריך לטלפן לנחמיה שיבוא לקחת אותו. סירנות
נשמעות מתקרבות. אולי משהו נשרף באזור? אולי זה אמבולנס, מישהו
קיבל התקפת לב. נו, שוין.