הדרכים של האורות הצהובים, נפרסות לאין שיעור בדמיונכם. בכל
מקום ולכל מקום אשר האדם נדם מזמן ללכת שם. חזור וכמהה הוא
לשוב ולפסוע בם.

ככל שמתארכים נדודיו בין האורות הצהובים ובין העמודים
נושאי-האור, כך תרבה כמיהתו למהות ולייעוד שינפצו את הריקנות
והבדידות שבחיותו, שבין עיניו וראשו.
הוא הינו אני המתהלך בחופשיות בדרכים הפרושות. אך אני מוצא אלא
את הכלום.
כלום שמחפש מוצא ותמיד נתקל בך כאשר קרובה היציאה.

הם אומרים לי, האורות, התעמת עם הכלום וזה יחדל מהיות בין ראשך
ועיניך.
אל תאמר נואש, אל תחדל להתבונן לעומק.
האור המוליך את השוטטות בכבל השרשרת אליו וממנו- נמסרת הריקנות
השואבת את הכוח, ממך.

אני מוצא עצמי פוסע במשעולים זהובים ובהם כלום נקרה בפניי.
הדרכים והמשעולים, הפסיעות והעקבות. חשש גדול ותובנה מופלאה
תימצא בצללים שבמעבר בין האורות.

עמוד כבוי- משאלתו של אדם, אור עמום וצהוב שאינו טבעי ומנוגד
לזיווה של השמש היומית. לא תראנה עיניו ועיניי את הבוהק העמום
רק באם תיפול החשיכה, רק אז נסגרות עיניו של ההמון מלצעוד
במשעולי- יומיום, בלילה.

היום בטיול (שיטוט), ערמומי נגלה, חמק-עצר ושוב חמק ונעלם,
אלמוני, אל תוך שדה לא מואר בצהוב או בכלל.

מסגרות של צללים- זהובות בהילתן של חתולי רחוב.
בית ללא רפש- מקלט נאה בתא זבל של בית.
בין אבנים ללא כוח ועצמות יבשות- תועה ותר. ולא מזדמן בן ברית
או בית, לא מזדמן איש נחנק לא נמצא ולא נחבר אליי, כל צלם זהות
של קירבה.

אולי.. משום שבאם חשיכה מוארת אין אדמים יוצאים לראות(לרעות),
אין הם מניחים דעתם לתעות,
אין הם משובבים נפשם (מחשבתם) לתהות.

חריקה מסתננת בין הרים של שיחים וחומות של צמחים.
זמזום עקשני שאינו בוקע החוצה. מתעופף חרישית מעל שדות אפלים,
חרק ומחושים וכנפיים אצלי יהיה חופשי. בראי כלשהו הוא אני,
מתרחף(מתרחק ומעופף) מעל לתרעומת הכבדה של האורות המלווים.

באין חלום ובית, נודד הוא אני ומקיץ שוב מחדש ליום בלי מנוחה,
דווקא עכשיו שאין מעצמי מנוס- לא מהראש והעיניים. לא מתיר
קשרים בכבלי חשמל בתוך עמוד מואר.

מחר ...   מחר ...  אולי עוד תספיקו לראותני  עוד.