לאחר שחיכיתי כ- 10 דקות וכשהייאוש מאיים כבר לכבוש אותי, לפתע
אני רואה אותה מתקרבת אלי מחייכת חיוך ענק, אישה גדולה ומלאה.
בחיבוק הרגשתי את שדיה הגדולים נלחצים אלי בחום. הייתה נרגשת
ושמחה.
"בוא נשב באיזה מקום ותספר לי מי אתה" היא אומרת לי. אני מוקסם
מיופייה, וחש שמאד מצאתי חן בעיניה.
ישבנו זה מול זו באחת מבתי הקפה הפזורים בנמל.
"את רוצה לאכול? " שאלתי.
"לא, אני רוצה משהו חריף."
הזמינה מרגריטה, ואני וודקה תפוזים. עד שהמלצרית חזרה עם
המשקאות הספיקה לשאול אותי אם אני נשוי.
כנראה שהתפתלתי על כיסאי ועוד לפני שהספקתי לענות. היא אומרת
לי:  "אני רואה שאינך יודע לשקר, וזה הכי חשוב בשבילי."  מין
שחרור התפרץ לו בתוך חזי. רציתי לתפוס את ידה, היא כאילו
הרגישה בזאת ומשכה את ידה לאחור.
"טוב חמי, אז עכשיו ספר לי בדיוק  מי אתה?"  אמרה לי בחצי זעף
מעושה.
"שמי המלא הוא נחמיה רגב"- הייתי מרוכז מאד במשימה שהטילה עלי
ולמרות שמעולם לא נדרשתי לספר כך את תולדות חיי, מצאתי את עצמי
מתנסח בצורה סדורה, מדויקת ומתומצתת. נראה לי שהצלחתי להעביר
לה לא רק את ההיסטוריה שלי אלה גם "מי אני" כמו שביקשה. רובי
הקשיבה וחייכה במין סיפוק מופגן כמו אימא המתגאה בבנה.
הרמנו כוסית שניה והיא אמרה: " לחיי הקרירה שלך."  סחרחורת קלה
אפפה אותי, לא ניסחתי זאת במילים אך הרגשתי שחיי לא יהיו יותר
מה שהיו עד כה.
רובי היתה מאותם נשים שלמרות שלא היו יפות במובן המקובל, הייתה
בהן מושלמות נשית טוטאלית.
היה לה שער עבה וגלי בצבע הדבש. עיניים חומות כבדות משהו וגוון
עור ענברי כהה. קולה היה נמוך ועשיר, ניכר היה שהיא שולטת בו
היטב. הייתה אישה מלאת גוף. בטן שטוחה, אגן ירכים נשי וגדול,
מעוצב להפליא.

"חמי!" היא אומרת לי. "אתה לא שואל אותי מי אני?"
התבוננתי בה בעיון, מנסה לקלוט את מהותה הפנימית אך רואה אותה
משום מה עירומה ואלוהית.
לא אכפת היה  לי מי היא, מה היא עושה היום ומה ההיסטוריה שלה,
זה נראה לי טפל לעומת העוצמה העכשווית של נוכחותה מולי, ובכל
זאת אמרתי: "מי את רובי? ספרי לי מי את ובעיקר מה את?"
"אני לא כל כך חזקה בדיבור כמוך" היא אומרת לי, ומוסיפה: "אתה
תצטרך לשאול אותי"  
תחקרתי אותה ללא רחם. "בת כמה את?" הייתה שאלתי הראשונה.
"את זאת לא אומר לך, עבור הלאה." ענתה.
"את נשואה?"
"לא, אני אלמנה, בעלי נהרג לפני שנתיים בתאונת דרכים בה נהרגה
גם בתי אורנה בת השלוש. היא הייתה האדם שאהבתי יותר מכל. היום
אני מחלקת את זמני בין כתיבה וגידול היתומים." כאן היא עצרה
מדיבורה והסתכלה בי ישירות פרק זמן מספיק כדי להביך אותי. מבטה
היה רציני עצוב ונוקב.
"לא אלאה אותך עכשיו עם סיפור חיי המלא. אך דע לך שבית היתומים
הוא כל חיי. בילדותי הייתי יתומה מאימי, בבגרותי התייתמתי
מביתי, כך הפכתי את בייתי לבית יתומים."
לא ויתרתי על קשיחותי, עדיין, והמשכתי:
"ממה את מתפרנסת?"  
"את השאלה הזו אני ממש לא אוהבת" היא עונה לי, אך ממשיכה: "
כמובן זו שאלה לגיטימית. שאלה של יהודי." היא ירתה בי.
"יש לי הכנסה מהביטוח של בעלי ומההקצבה של שירותי הרווחה עבור
היתומים. ישנם גם תורמים לא מעטים. את התקציב מנהלת לנו עדנה
האחות הקהילתית.
"היכן את גרה?" שאלתי הולך ומופתע מסיפורה.
"ביפו, בעיר העתיקה. אביגדור, בעלי רכש את הדירה הזו שבועיים
לפני מותו.
"אביגדור אלטמן- הצייר." אני אומר לעצמי.
מבלי שאשאל אותה היא ממשיכה:
"אימי הביולוגית הייתה מצרייה, אבי יהודי מהונגריה. בגיל 5
התייתמתי מאימי. ולמדתי יתמות מה היא.  כשהייתי בת- 14 אבי
התחתן עם  נורה. שהייתה  לי לאחות וחברה.
נורה גרה איתי היום ואנו מנהלות יחד את בית היתומים. אבי חי
בניו ג'רסי ושולח לנו כסף מדי פעם. שכחתי לציין גם אותו כמקור
הכנסה, אתה וודאי לא סולח לי על כך"
חייכתי חיוך עלוב. וסיימתי לשחק את הקשוח עם רובי אלטמן,
לתמיד.