כאחד המגדיר את עצמו (בנסיבות מסויימות) כאפיקורס למהדרין,
אוכל שרצים וטורף נבלות. כאחד שאינו מבדיל בין חודש לקול או
בין מפריס פרסה לבין בעלי סנפיר וקשקשת. כאחד שאינו  בוחל בחלב
ובשר - ביחד כמובן... - נראה לי שהבנתם את העקרון...

קיצורו של עניין,  זימן לי הגורל הזדמנות. הזדמנות כזאת שנופלת
לידיו של אדם אולי פעם בכמה שנים. ואני הרי ידוע  בתור מי
שרואה הזדמנות - לא נותן לה ללכת.  מה אגיד, עבודה טובה ופרנסה
נאה ללא כל צל של ספק. רק מה, ההזדמנות שוכנת בבני ברק. ולא
סתם בבני ברק של מטה, אלא בבני ברק של מעלה! ובהתאם לרצונו של
הגורל נאלצתי להעתיק את משרדי מהמרכז הבטוח של תל-אביב אל
שכונותיה הצפופות של העיר שכאילו עדיין נותרה בגלות.

השתכנתי על ניירותי, עפרונותי וקלסרי העמוסים בשני חדרים
מרווחים אצל חברת השקעות ...חרדית.
גברים בשחור מגולחי ראש ועטורי פאות מסולסלות, נשים חסודות
הנמצאות במצב הריון תמידי ושמות ארכאיים כמו: טוביה, ריבקה'לה,
פייגי ומנחמ'קה הפכו לפתע לשגרת יום.
טוב, אז לא צריך להגזים, למנחה לא הצטרפתי וגם לערבית לא, אבל
לאכול צריך לא? ואפילו דחליל כמוני צריך מדי פעם לרדת על איזו
שווארמה צעירה או לפחות ללעוס איזו פיתה.
איפה אוכלים כאן? היתה אחת השאלות הראשונות שלי כשנכנסתי
למשרד. מביאים מהבית, פשוט מאוד. ענו לי הכל וחזרו לעיסוקיהם.
אחרי שלושה ימים של סנדוויצ'ים בריבה או בממרח שוקולד (פרווה,
כמובן), נשברתי. חס ושלום מלהכניס למשרד דברי חלב או בשר ללא
הכשר גלאט למהדרין - עניין זה הובהר לי כבר ביומי הראשון.

"היום לא הבאתי אוכל." אמרתי חגיגית לרחל, המזכירה הבכירה,
בצוהרי היום שלמחרת. רחל זאת, אישה בת שלושים לערך, לראשה פאה
בצבע בלונד, כרסה בין שיניה, ומאחוריה גן ילדים. מסודרים בטור
חשבוני, שנה בין אחד לשני. חמשת הקטנים איתה במשרד (חופש גדול,
אז אין ברירה), שני הגדולים מסודרים בחדר תלמוד תורה, עד
לתשעה באב. ועובר בן שבעה חודשים ממתין לשעתו הגדולה. "את
מכירה כאן באזור איזו מסעדה או איזה מקום שאפשר לאכול בו?"
שאלתי. "אתה יכול לקנות אוכל במכולת של הירשנזון, כאן למטה."
אמרה. "לא בא בחשבון, אני צריך שווארמה או לפחות איזו מנת
פלאפל." עניתי. "יש לך בקצה הרחוב את 'הבאגט של בני ברק', שם
דבר בכל העיר." אמרה. "באגט? טוב, שיהיה באגט. אני יורד
לאכול." אמרתי ויצאתי מהמשרד.

בני ברק זאת, עיר שכזאת. כאילו קפאו בה החיים מלפני מאתיים
שנה. כן, מכוניות יש וגם סלולרים  למכביר, אבל האנשים, כן, זה
האנשים. כנראה.
הגעתי ל'באגט של בני ברק', מקום נחמד למען האמת, ואפילו די
נקי. בעצם לא צריך להיסחף, המקום לא מאוד מלוכלך. מבט מהיר
לעבר מקרר הגבינות (המקום חלבי לחלוטין), זהו, נפלה החלטה.
"תעשה לי בבקשה באגט עם גבינת שמנת וסלמון מעושן וזרוק לי גם
כמה פרוסות עגבנייה בפנים." ביקשתי מהספק אברך ספק מוכר שעמד
מאחורי המקרר. הספק חייך, אחר סילסל בפאותיו ואמר "אני מצטער,
אדוני, אבל אין לנו הכשר למכור גבינות עם דגים ביחד."
"מה זה?" הזדעקתי "הסלמון נמצא אצלך באותו המקרר עם הגבינות,
אחד ליד השני!"
"אפשר במקרר, אי אפשר בבאגט." אמר הספק ללא היסוס.
"מה זה פה, חוק חדש? לא ביקשתי גבינה עם נקניק, רחמנא לצילן,
או שניצל ברוטב שמנת, אבוי לאוזניים שכך תשמענה." הרמתי את
קולי שהוגבר הפעם במיוחד, מעודף מיצי קיבה.
"זה מה יש." אמר הספק. "לנו יש הוראות יצרן..., אם אתה רוצה
אני יכול לעשות לך את אותו הדבר. בלי גבינה או בלי סלמון."
"אותו דבר, ממש...טוב, עזוב, עזוב." אמרתי ויצאתי מהחנות
כשהרעב מאיים להטריף את דעתי.

מה הולך כאן במקום הזה, אני חייב לבדוק את העניין עם טוביה
מהמשרד. טוביה זה, הבוס הגדול, איש עסקים ממולח ומצליח, אומרים
שגם תלמיד חכם היה בזמנו, רק שכנראה הכסף עשה לו את זה, קצת
יותר מלימוד דפי גמרא.
נכנסתי למשרד כרוח סערה והתפרצתי לחדרו של טוביה.
"תגיד, מה הסיפור הזה של גבינה ודגים ביחד??" שאלתי בעצבנות.
"מה???" טוביה נראה המום למדי.
"הבאגט, מלמטה, לא רוצה למכור לי סלמון וגבינה ביחד, מה זה
העניין הזה?" הבהרתי את עצמי בכעס מהול ברעב.
"זה אסור על פי ההלכה וגם מסוכן." ענה טוביה שעדיין לא התאושש
מההתקפה הפתאומית.
"מסוכן??? למה???" הרגשתי איך סבלנותי מתנדפת.
"טוב, זה כתוב בהלכה...אני חושב, אבל אם אתה רוצה לדעת את
הסיבה האמיתית, אני יכול לשאול את הרב."
"אז תתקשר אליו! עכשיו! ושים אותו על הספיקר!" כמעט וצעקתי.
טוביה חייג באצבעות רועדות ושאל את הרב לפשר האיסור.
"כן, זה עניין שבהלכה." אמר הרב "האוכלים גבינה ודגים יחדיו,
מסתכנים סיכון גדול. מחלות קשות עלולות להתרגש עליהם וכן קיים
חשש שיטעו את זולתם." סיים הרב את תשובתו המלומדת.
"אילו מחלות??" צרחתי לחלל החדר, מרגיש איך סערת רוחי המורעבת
מחרידה את  החרדים שבמשרד, שהחלו להתאסף ליד דלת חדרו של
טוביה.
"צרעת, למשל." השיב הרב.
כאן, כבר הרמתי ידיים.

אך כדי לא לצאת מובס לחלוטין, "עוד שאלה אחת לי אליך כבוד
הרב." הפעם כבר בקול נינוח משהו.
"כן, בבקשה." השיב הרב.
"כתוב כי כל הבא מן הטמא הוא טמא. נכון?"
"אמת ויציב." אמר הרב.
"ומן הידוע שחרקים הם יצורים טמאים. נכון?"
"אמת לאמיתה."
"אם כך, אמור נא לי, מדוע הדבש כשר? שהרי מוצאו מדבורים שהן
כידוע לכל חרקים." הרעב לעיתים מחדד את המחשבה, ללא ספק.
שמעתי את הרב מיטיב את זקנו, מגרד פדחתו, מפלבל בעיניו ואז
מלמל משהו לא ברור, אחר כך אמר שיש לו לוויה על הראש והוא חייב
לזוז...

חזרתי לחדרי והתחלתי לארוז קלסרים וניירות.
במקום הזה אולי יכולתי לעשות מיליונים, אבל עד אז, הייתי בטוח
גווע ברעב, או מת מצרעת...

ומאז, כשהגורל מזמן לי הזדמנות, דבר ראשון אני מברר אם אפשר
להזמין אותה לשווארמה אצל שמש.





מבוסס על מקרה אמיתי. ולכל מי שהסיפור עלול לפגוע ברגשותיו,
הריני מתנצל מראש.