"...באמת, כבר סיפרתי את הסיפור מאות פעמים... לא עד כדי כך
מעניין, אבל אם אתה מתעקש..." חיוך מופתי לעבר הקהל, עצירה
לכמה שניות- רק כדי לשאוף את האוויר המתוח- וקייף היה, כרגיל,
מוכן להמשיך. מאז ומתמיד סבר שתהילה- זהו גורלו, ועתה התגשמה
נבואתו. והוא, הוא ידע שזה יקרה, שהוא יקבל את ההזדמנות הזו.
צלם צעיר, נאה ביותר, שנועד לגדולה. לגבורה.
"זה התחיל בסביבות אחר הצהריים, כשתעיתי ברחובות הרובע הישן.
פני היו מועדות לראיון עם אדם אחד... עני... לא זוכר את שמו.
הסתכלתי על הבניינים הישנים ונרקבים האלו, ולפתע הבחנתי בעשן
סמיך עולה מן החלון של אחד מהם. בקומה השלישית..." עצירה נוספת
לכמה שניות, ואז: "נבהלתי קצת. מיד התחלתי לרוץ לכוון הבניין.
נכנסתי לתוכו ומיהרתי במעלה המדרגות. כשהגעתי לקומה השלישית,
הבחנתי בדלת שהייתה פתוחה במקצת. התקרבתי אליה, ומיד הרחתי ריח
בעירה. נכנסתי לדירה- הלהבות היו בכל מקום, עשן כבד מילא את
החדר. קרבתי לאזור הסלון, מבעד לעשן. על הרצפה, ליד הספה
הבוערת, בפינה, הוא שכב... הוא נראה מלוכלך וזרוק, חסר הכרה.
הריח מאלכוהול. מיד הבחנתי בבקבוק היין הזול, השבור, שלידו.
גפרורים מפוזרים סביבו..."- מעבר חד לתמונה של אדם שוכב,
מפויח, בקבוק שבור וגפרורים סביבו- התמונה שקייף צילם, תמונה
טובה. צלם נשאר צלם. בינתיים: "לפתע שמעתי קול בכי חלוש, שהגיע
מאחד החדרים בדירה... הדלת הייתה פתוחה, אך את המעבר מילאה אש.
מיד קפצתי ורצתי דרך הלהבות לתוך החדר. נכוויתי קצת... בחדר,
בעריסה קטנה, היא שכבה- התינוקת. הבטתי בה, והיא הסתכלה עלי
בעיניה הגדולות, ולרגע הפסיקה לבכות." עוד עצירה מתוחה,
מהוססת. "הרמתי אותה. הלהבות עטפו כבר את החדר מכל הכוונים,
ומבחוץ שמעתי את הצפירות המתקרבות, צעקות ובהלה. החום היה בלתי
נסבל. הגנתי על התינוקת בז'קט שלי, ורצתי דרך מסך האש אל עבר
דלת הדירה... ברגע שיצאתי למסדרון הבניין הבחנתי במכבי האש.
מסרתי להם את התינוקת, וירדתי למטה לחכות עם כולם..." תשואות
מכל עבר. שוב חייך קייף אל הקהל, ומלמל משהו לעצמו. "והנה לכם,
גיבור השעה..." המשיך המראיין. שוב תשואות. נראה שהמילים הללו
הדהדו בראשו מאז ומתמיד. ועוד חיוך, הפעם כמעט מבויש...
איש ישב, אותה שעה, מול הטלוויזיה הפועלת למחצה, הביט בעיניים
קרות בתוכנית הראיונות. היה זה האדם מן התמונה. ישב בדירתו
השרופה למחצה, ספק ערני- ספק מעורפל ומהורהר. כיבה את
הטלויזיה, והזדקף. הסתכל כה וכה, אולי בהה. שקט אפלולי. שקט.
דממה תמידית, נצחית, ריקה. בנאלית אפילו. הוא הביט לכוון אחד
החדרים, קם ודידה לעברו. החדר היה חשוך, חשוך עד מאוד. וריק-
ריק מאוד. הביט לעבר המקום בו עמדה העריסה. אולי טעה.
יום לפני כן התעורר הרון, בדירתו השרופה, לשמע קול הבכי של...
ובכן, עדיין אין לה שם. הוא חייך לעצמו. מיד ניגש אליה, והרגיע
אותה. מאז שנולדה, לפני כחודש, תמיד הייתה נרגעת כשהייתה רואה
אותו. כמו קשר ארוך היה ביניהם... הוא הביט בה בעצב. 'אולי
נברח... נברח לאנשהו. אני ואת- ' חשב לעצמו. דחה את המחשבה
מלבו. הוא ידע שהם צודקים, שזה הכי טוב בשבילה. והוא- הוא רק
יאמלל לה את החיים... כבר קיבל את זה. לא שזה עזר, לא שזה תיקן
בו משהו. בהה בה במשך שעה ארוכה, בלי סיבה, כך נראה. לבסוף צעד
לעבר המטבח. על השולחן השרוף היה מונח העיתון מאתמול, בשערו
עדיין מתנוססות שתי תמונות- של קייף בורגי, החלום ההרואי ההוא,
ושלו. הטיח את העיתון בחוסר עניין והסתכל דרך החלון בשמש
הזורחת. שוב חייך לעצמו, בכה אולי קצת. היא, היא מאז ומתמיד
אהבה את הזריחה. מאז שפגש אותה באגם...
אותו הזמן, היה קייף מוקף בעיתונאים. עדיין לא יכול היה להאמין
שהוא במסיבת עיתונאים- ולא בתור עיתונאי! עוד אחד מחלומותיו
שהיו מתגשמים כעת אחד אחד מאז. שוב ושוב היו מחייכים אליו
בהערכה שסבר בה שהייתה יותר מחולפת. קיבל מה שהגיע לו, אפילו.
עם כל הילדותיות שבזה, כל השטחיות, היה עליו להודות בפני עצמו-
זה מה שרצה מאז ומתמיד... וכעת, כשעמד לקבל ציון לשבח מראש
העיר על מעשיו, כשהטקס סוקר על ידי עיתונאים מכובדים ביותר, גם
מחוץ לעיר, ובקרוב לאחר התוכנית כשיהיה מוכר בכל הארץ...
השאלות לא פסקו:
"מר בורגי, האם אתה מחשיב את עצמך לגיבור?"
"הממ... גיבור? לא, לא גיבור. עשיתי מה שכל אחד היה עושה.
במקרה הייתי במקום הנכון, בזמן הנכון, זה הכל. מזל, ותו לא.
מזל. וכל אחד במצבי... שום דבר מיוחד, באמת..."
"מר בורגי, אתה מאמין שזה גורל, שהיית שם בדיוק בזמן...?"
"לא, אני לא מאמין בגורל. צירוף מקרים שנוצל כהלכה, זה הכל."
"ומה בקשר לתינוקת?"
"נמסר לי שהיא במצב מצוין. שמחתי מאוד לשמוע את זה."
"מר בורגי, מה לדעתך התרחש שם?"
"לפי מה שהבנתי, אבי התינוקת הוא אדם בעל בעיות נפשיות,
אלכוהוליסט ומובטל. אני מניח שבעודו שיכור מאוד הוא ניסה
להדליק אש, הפיל את הגפרורים... יכול להיות אפילו שהוא, אולי,
עשה את זה... בכוונה... מצבו הפסיכולוגי היה מעורער..." קייף
החוויר במקצת. "אבל, אל דאגה," הוא המשיך בטון מבטיח, "כי נאמר
לי גם שאחרי מה שקרה- אין סיכוי שישאירו את התינוקת אצלו...
איזה מקרה טרגי, היא קורבן בכל העניין הזה... ישימו אותה אצל
משפחה אוהבת, בית טוב, לא ישאירו אותה אצל ה... אדם הזה-" הוא
השתעל. והשתתק. ולבסוף התחיל טקס הענקת הציון לשבח. ונשמעו
מחיאות כפיים בלי סוף. צילומים מכל עבר. וקייף עמד שם, מחייך,
הספיק להתעשת.
בערב שלפני כן, נשמע צלצול טלפון חורק בביתו של הרון. התינוקת
כבר ישנה הייתה, והרון היה יושב על ידה, מביט בפניה חסרות
הפגם. הוא קרב לטלפון בהיסוס, בעודו מהרהר כלאחר יד בכך שעוד
מעט וינתקו את קו הטלפון שלו- כבר זמן רב לא שילם את חשבון
הטלפון. רק לפני כשבועיים פוטר מעבודתו, וכעת לא יוכל לשלמו
עוד... אבל הוא איננו מאשים אותם על כך. נראה שנמאסו עליהם
האיחורים, השכחה, אי הכנת הדו"חות בזמן, ההתפרצויות, הבכי...
אמרו לו שהוא צריך פסיכולוג, אך הוא סירב ללכת, משום מה, וחוץ
מזה- לא היה בידו מספיק כסף, כעת כשהיה צריך לפרנס גם... והוא
ידע שזו אשמתו. זה הגיע לו, כי הוא השתנה מאז... מאז שהיא מתה.
הוא כבר לא שלם, רק חצי... הוא הרים את השפופרת ודיבר במשך כמה
דקות. לבסוף ניתק.
פניו היו חיוורות ושלוות. הבעתו נטולת רגש. הוא הביט לרגע
בתינוקת הישנה בשלווה, אך מיד הפנה את מבטו הצידה, כאילו עבר
עבירה כלשהי. וכאילו בתהליך טבעי לחלוטין קיבלו פניו ארשת של
התמוטטות, טרור. במשך זמן מה ישב באפילה, בחדר ההולך ומחשיך עם
השקיעה, ובהה דרך החלון בשמיים החשוכים, חסרי הכוכבים, ובעלי
אותם סימנים אפרוריים לשמש שפעם עמדה בהם, משתקעים בתוך החשכה.
לבסוף קם בהחלטיות מה וצעד למטבח. משם חזר, וידו אוחזת בחוזקה
בדבר מה. הוא יצא למרפסת ונשם לרווחה- הגניב מבט לעבר... אז
קירב את ידו הרועדת, אל חזהו. מחשבותיו רצו והתבלבלו. היא- היא
תמיד אהבה שני דברים. את הזריחה, וילדים. שניהם נתנו לה תקווה.
כשהביטה בהם, עיניה אורו באותו אור שרק העתיד יכול להצית
בנשמתו של האדם הפשוט. תמיד רצתה אותם, מאז שפגש אותה באגם,
שיהיו שלה- הזריחה והילדים. את הזריחה לא יכולה הייתה לקבל...
וכשהתברר שהיא בהריון, השמחה, אם להפחית מן הרגש לטובת המלים
שאינן יכולות להכילו, הייתה ללא גבולות. עיניה זהרו כל היום,
וכל הלילה. הזריחה טבועה הייתה בה. התקווה קרנה ממנה, והאירה
גם אותו. מקור האור שלו. הרצון שלו להתקיים. ואז, ברגע השיא
ההוא, כשכבר נראו באופק כל אותם חלומות... בת, בת מושלמת...
בלי שום סימן מוקדם, בלי כאבים וסבל, היא -נתנה את חייה לחלומה
היחיד. ומאז לא הייתה לו עוד תקווה, רצון להתקיים. כמעט...
נשארה התינוקת, בתו, ובעיניה קמצוץ מאותו הזוהר. קרן התקווה
האחרונה. וכשהם ייקחו אותה, עכשיו... מה יישאר?
הוא הביט בסכין בעיניים חדות. כבר הרגיש מת, כבר היה מת, כבר
היה אחרי ה... במחשבותיו. וחייך לעצמו, חיוך מוזר, מעוות,
פתאומי. קירב את הסכין, שכבר לא רעדה, עוד יותר ושוב נזכר
בעיניה, ובזריחה, וב... ולבסוף נשמטה הסכין מידו. הוא הנהן
בתוגה, וידע. וכשפקח את עיניו העצומות, נתון היה בהן ניצוץ
כלשהו, בלתי מורגש כמעט. אבל מספיק.
שלושה ימים לפני כן אירע הדבר, בסביבות אחר הצהריים. הוא היה
עסוק בהשכבת בתו לישון, ואפילו לא הרגיש שמישהו פרץ לדירה, די
בקלות. יצא לסלון, והבחין בפושע, שמיד תקף אותו. הרון מיהר
להתגונן, ובמאבק הפיל הפורץ את מנורת השולחן על הספה, ש...
החלה לבעור. לאחר שנדחק לפינה, הפורץ אחז בבקבוק יין- אותו
היין שנועד היה לחגיגת הולדת הבת, אותו יין ששימש לבסוף משכך
כאבים שאינם ניתנים לריפוי- והכה בראשו... קולות ניפוץ וחבטה
נשמעו.
קייף בורגי עמד אותה שעה ברחוב שבחוץ, מתוסכל. לפתע הבחין בעשן
מיתמר מאחד החלונות של הבניין- בקומה השלישית. אומנם מיהר, אך
החליט שזו יכולה להיות הזדמנות די טובה לכמה צילומים לפחות, אם
יזדרז. רץ במדרגות ונכנס לדירה. הספה בערה, כן. מעט אכזבה
ניקרה בקייף. עוד אחד מהמקרים שפשוט אין בהם את זה, מה לעשות,
את מה שנועז מספיק כדי להיחשב פריצת דרך, בכל זאת. ואז הבחין
בהרון השכוב. צפירות נשמעו כבר מרחוק, והוא מיהר לצלם כמה
תמונות. לפתע נשמע קול יבבה קטוע מאחד החדרים. מתוסכל על שום
ההפרעה לחוט המחשבה שלו- דווקא זווית צילום מצוינת הוא מצא- לא
יכול היה, מן הסתם, להתעלם ממנו והלך לבדוק את החדר. מצא, הפלא
ופלא, תינוקת... כששמע קולות מחוץ לדירה, הרים בחופזה את
התינוקת ויצא אליהם, שכן האש התפשטה בינתיים. הקהל בחוץ החל
להריע לו, אפשר להגיד, והוא, מהורהר ועצבני, מודאג מן הראיון
שאיחר אליו, בהה בריקנות ולא הבין. ואז שלח מבט לעבר התינוקת
שבזרועותיו, שממנה אולי שכח לרגע, הישיר מבטו המואר וחייך
לעצמו...