האורות נכבו והמסך ירד
זו סופה של תקופה מתוקה-עצובה
אבל כל כך יפה.
אני מסתכלת עליהם מהצד, כל כך לא קשורה עכשיו
גם הם כמוני התבגרו והשתנו
וכל אחד מהם מצא את הפינה שלו
אבל איפה הפינה שלי ואיפה האהבה שלי
היה לי הכל ועזבתי ועכשיו אני מרגישה שנותרתי בלי כלום
כאילו קיבלתי איזה עונש שאסור היה לי לעזוב ככה את הכל
אבל זה כמו סרט נע שאי אפשר לעצור, רק אני חשבתי שאני אחזור
והכל ישאר כמו שהשארתי אותו.
והפרח האחרון לדמותה של התקופה, נקטף עכשיו בנשימה אחת רכה
וגם אני רציתי שמישהו יבוא וינשום גם איתי ואותי כי לבד לי
כאן
אבל איפה הפינה שלי ואיפה האהבה שלי?
היה לי הכל ועזבתי ונשארתי בלי כלום
כאילו שקיבלתי איזה עונש שאסור היה לי לעזוב ככה
הם כאילו מסתכלים עלי ברחמים או שהם אפילו לא רואים את הכאב
הוא תוקף אותי בגלים לפעמים ויש גאות ושפל
אבל הם לא אומרים מילה
הם פשוט שקועים בפינה החמה שלהם
ואני כמו ילד עזוב שמסתכל מהחלון
אבל איפה הפינה שלי ואיפה האהבה שלי
היה לי הכל ועזבתי ונשארתי בלי כלום
כאילו שקיבלתי איזה עונש אבל פשוט הייתי חייבת לעזוב