29/12/00

"זה לא מקורי", אמרת לי ודמעות עלו בעיני.
מהרגע הראשון מצאת חן בעיני וחשתי מתח סמוי מטריף את חושי
כשעמדת לידי, קרוב אך לא נוגע ואני נלחמת בעצמי לא לתת לך
חיבוק ולא להביט עמוק מדי בעיניך, אולי תקרא שם משהו .
אתה אחזת את העותק הראשון שלי בידים שלך. ידים כלבבי - אצבעות
ארוכות ודקות, עור כהה וחלק ומסגירות רק ברמז את כוחן ואת
הכשרון הטמון בהן.
"זה לא מקורי," חזרתי על דבריך בקול קצת רועד, אולי מעלבון.
"זה לא אמור להיות מקורי. זה רומן. אנשים אוהבים רומנים. זה מה
שהם צריכים כדי להרגיש את עצמם חיים."
"אבל," נראית כחוכך בדעתך אם לומר לי עוד משהו. כנראה מראה פני
הסגיר אותי יותר מכפי שחשבתי. התחמקתי ממבטך ועיני נפלו על
הכותרת המוזהבת, המסולסלת.
"אבל מה?" כמה שכאב לי רציתי לדעת. רציתי לדעת מה אתה חושב
עלי. גם אני, כמוך, יוצרת. גם לי יש רעיונות אינסוף, גם לי יש
איכויות חדשות. אבל איכות לא מביאה כסף. מצמצתי בעיני חזק, שלא
תרגיש שעוד רגע ואני נשברת. הייתי רוצה לחשוב שאני חסינה, בלתי
פגיעה. אבל רק מולך אני מתמוססת. אזרתי אומץ והצצתי לרגע
בעיניך. מבט אמין, דואג, תקיף, חושב הופיע שם בתוך העיגול
השחור הקטן שנמצא בתוך העיגול הגדול בקשת החומה - זהובה שבין
שני העיגולים. הסטתי את מבטי. נו, מה ציפית למצוא שם? כעסתי על
עצמי, על מחשבותיי. הוא בסך הכל קורא את הסיפורים שלך, לא
יותר.
אבל כך אני נותנת לו לקרוא את נשמתי! טענתי בדרמטיות מופגנת
בתוכי. השתקתי את הקול  בחזרה פתאומית אל המציאות ואל קולך
המהדהד באזני.
"אבל את מבוזבזת," אמר לבסוף ואני עצמתי לרגע את עיני וחיוך
מהוסס הונח על שפתי. הוא חושב שאני מבוזבזת! זה אומר שהוא חושב
שאני איכותית. לא, לא איכותית, כותבת טוב. הכרחתי את עצמי
לחזור אליך.
"את יכולה להרבה יותר מזה," הבטת בי בעיניים רציניות ודואגות.
"קראתי את הסיפור שלך על הציפור. הוא היה ממש מוצלח, אבל כאן,
את ירדת מהרמה לטובת הקהל הפשוט."
"איכות לא מביאה כסף." שמעתי את עצמי אומרת. אמרתי כזה דבר?
אוי, לא.
"לא תמיד." אמרת לי וחיוך בהק בעיניך. "תראי למשל את דוד
גרוסמן, את יונה וולך את א. ב. יהושע."
"אתה חושב שא. ב. יהושע איכותי?!" שכחתי את עצמי ונחנקתי כמעט
מזעם. אתה רק חייכת אלי כאילו ציפית מראש את תגובתי.
"טוב, תשאירי את א"ב יהושע בצד." אמרת וחיוכך העמיק. האם רק
דמיינתי או שראיתי בו מעין הזמנה? אני מדמיינת בוודאי.
"טיפשה, טיפשה." זמזם לפתע השיר בראשי. באמת טיפשה. לחשוב ככה
מחשבות לא טהורות. שילכו להזדיין המחשבות.
"אבל הבנת את הכוונה, אני מקווה."
"הבנתי, אבל.."
"אבל מה?"
"זה הספר הראשון שלי שיוצא לאור," אמרתי. "באתי ישר אליך, אתה
יודע שאני מעריכה את דעותיך."
"ואומנם חלקתי אתך את דעותיי". אמרת, לא מפסיק לחייך לרגע.
לא אמרתי דבר. ציפיתי שתגיד משהו, ואכן, לא אכזבת אותי.
"והן לא מצאו חן בעיניך," חייכת אלי לעומק.
"נכון, למה אתה מחייך ככה כל הזמן?" התעצבנתי לפתע.
ואז אמרת את הדבר הכי פחות צפוי, הדבר אליו לא הכנתי את עצמי
שתאמר. "כי אני מחכה כבר שתגיעי לשלב בו תזמיני אותי לחגוג אתך
את היציאה הראשונה שלך לאור".
ברגע שאמרת את זה התקצפו בי הרגשות. מנין הידיעה הברורה כל כך
שאני אזמין אותך, דווקא אותך, לחגוג איתי, מדוע אתה חייב לקרוא
אותי כמו ספר פתוח לרווחה? לדעת מה בדיוק מתרחש בלבי רק על פי
הצצה אל תוך עיני?
"תפסיקי כבר להתלבט," אמרת לי וידך נשלחה ללטף קווצת שיער
סוררת שבדרך נס נמלטה מהצמה.
"אתה מעריך את עצמך יותר מדי," ניסיתי לגייס קצת קור אל קולי.
"ואת מעריכה את עצמך פחות מדי."  אמרת ברצינות גמורה.
שוב, לא לזה ציפיתי ממך. אולי הכחשה, בדיחה או וויכוח.
"מה הקשר?" אמרתי בקול שנעשה קצת חסר סבלנות. לאן הוא חותר,
חשבתי.
ואז נאנחת. "אני רואה שלא תוותרי לי בקלות, מה?"
עכשיו הגיע תורי לחייך אליך, במתיקות מה.
"לא."
"אז את באה איתי לחגוג את יציאתו לאור של הספר הראשון שלך?"
פערתי אז מולך פה וזוג עיניים ואתה רק חייכת אלי חיוך תמים
ונחמד והושטת לי את זרועך במחווה ג'נטלמנית.
לרגע לא ידעתי מה לומר, מה לחשוב. לרגע הציק לי הקול הספקני
ההוא שלחש לי באוזן: הוא רק משחק אתך, רוצה לראות איך תגיבי,
צוחק אתך, זה לא ברצינות, את שומעת?  
לא הקשבתי לו לקול הזה, המסכסך. הוא רוצה רק שאשאר ספונה
ובטוחה במאורה שלי, בחלקת האדמה הקטנה שכולה שלי, זה הקול
הפחדן, ההססן. לא הקשבתי לו ושילבתי אז את זרועי בזרועך ואז,
בתיאום כמעט מושלם חיקינו שנינו את צעדי הוואלס הראשונים עד
הדלת.

אני כותבת לך את זה עכשיו, אחרי כל כך הרבה זמן שעבר ביננו,
רציתי להיזכר לא בפגישתנו הראשונה, אלא בפעם הראשונה בו הניצוץ
זהר ביננו, וידענו. עכשיו הדמעות יורדות ומכתימות את הדף. היה
לנו זמן טוב ביחד. אתה הכרת אותי ואני הכרת אותי. מי חשב אז
שמהלומה אחת של הגורל? של המזל? של המקרה? תיקח אותך ממני. אני
אוהבת אותך ותמיד אוהב, אתה יודע זאת, הלא כן? רציתי לרשום את
זה על המצבה שלך, אבל זה היה ארוך מדי והם לא הסכימו. הוצאתי
את הספר שלך לאור, אני יודעת שהתנגדת, אבל זכית בכל כך הרבה
ביקורות טובות. הנה, לא מזמן קיבלתי אי - מייל שכתובה בו
ביקורת נלהבת על הסיפור הזה. רוצים לתת לי איזה פרס על הספר
הזה. רק חבל שחתן הפרס האמיתי לא נמצא כאן לקבל אותו.
אני אטמון את המכתב הזה באדמה שליד הקבר שלך, אולי כך תחוש
אותי קרובה אליך. אולי, כשתחזור מדי ערב לנוח תמצא את המילים
שלי ותקרא ותדע שהן נועדו רק בשבילך. לפעמים אני חשה אותך במשב
חמים של רוח ערב, נושף בעורפי, מלטף את שיערי ברכות כמו שהיית
נוהג לעשות כדי להרגיע אותי ואז אני נרעדת, מסתובבת, מצפה
למצוא אותך מחייך, מאחורי, ולא מוצאת דבר.
ואז אני נאחזת חזק במסגרת החלון, בסורגים ונושמת אותך עמוק
לקרבי. אני בטוחה שאז אתה משאיר בי הבטחה שלא שכחת אותי ומגע
הרוח על שפתי הוא בעצם נשיקת הפרדה שלך ממני.