עוד פגיעה.
נאחזת חזק-חזק רק שלא יעזבו אותי
רק שלא יעזבו אותי שוב.
אז אני נאחזת, חזק-חזק, עד כמה שאני יכולה.

לאט לאט אני רואה איך נוזל לי הדם מהחתכים הענקיים שנוצרו לי
בנשמה.
כל פגיעה שלהם יצרה בי עוד חתך ועוד חתך ענקי, ממש כאילו זו
סכין שחתכה אותי.
אני ממשיכה להאחז, שלא יעזבו אותי, שלא יעזבו אותי שוב.
אני מסתכלת על עצמי, החתכים נמצאים בכל מקום. לא נותר כבר מקום
בנפש שלי שאין בה חתך, והנוזל האדום הזה, הדם הזה נוזל מהחתכים
שלי ולא מפסיק.
ליטרים של דם. דם סמיך, אדום. לא מפסיק. נוזל-זורם.
אני ממשיכה להאחז, חזק-חזק, אפילו שאני מתה כבר לעזוב את
האחיזה ובעצם מה שאני באמת רוצה זה לנסות לעצור את הדם שנשפך
לי מתוך הנשמה... אבל... אני לא עוזבת, לא עוזבת.

עוד פגיעה.
עוד פגיעה-עוד חתכים-עוד דם.
הנפש שלי צועקת הצילו, אבל אני לא מקשיבה לה. אני ממשיכה להאחז
חזק-חזק, רק שלא יעזבו אותי
רק שלא יעזבו אותי שוב.
אפילו שאני יודעת שהם יפגעו בי שוב, הנה... הנה זה בא...

עוד פגיעה.
כמה דם, כמה דם נוזל ממני, זולג לו כמו דמעות,
הנפש שלי בוכה, והדמעות שלה אדומות.
הנפש שלי צועקת לי לעזרה, ואני מתעלמת, הנפש שלי גוססת.
גוססת. ואני, לא עוזבת. ממשיכה להאחז חזק-חזק רק שלא יעזבו
אותי.
רק שלא יעזבו אותי שוב.

תפגעו בי... תמשיכו, לא אכפת לי... אבל רק אל תעזבו אותי
אל תעזבו אותי שוב...