אני כלואה בין אלף סורגים.
אני מדממת פרידה וזה כואב.
קול בכי חנוק של תינוקת, נבקע מגרוני.
ואינסוף מחשבות על געגועים מחלחלות בי,
בתוך תוכי.
אני שוכבת על המיטה הזוגית שלך, אחרי שכבר עזבת,
השמש מלטפת אותי בחמימות.
אני מסניפה דמעות שחורות, מנסה לפתח היגיון בריא,
ונזכרת שאמרת שגם אני אזכה יום אחד, לשבריר של
תמימות.
אני שוברת ברזלים אדומים,
שרצית לבסס עליהם קשר, יציבות,
חיים.
אני משתגעת.
כמה זמן יכול אדם לחלום בהקיץ,
מבפנים.
אני לא בוכה יותר,
אבל קול הבכי לא נפסק.
החלום המלודרמטי השבור שלי,
בקולות עגומים עוד נזעק.
התקווה אמנם לא פגה,
אך התחושה היא שמשהו בי נמחק.
אני רוצה שתדע שאני עדיין אוהבת אותך בכל ליבי,
למרות שעזבת אותי,
ולמרות המרחק.
(01/07/03) |