7/4/01
היא עמדה לבדה על הגשר, שיערה מתנפנף מאחוריה ברוח הקרירה.
מישהו כבר אמר עליה פעם שהיא נראית כמו אלה. עם השיער הזה,
הבלונד - לבן, טבעי כמו שדה פרחים, עם העינים הבהירות הללו,
שגרמו לכל המביט בהן רגע של שיכחה וכיסופים, העור הבהיר,
התנועות הקטנות, העדינות.
מרוב שאמרו לה את זה כמעט החלה להאמין. אמא אמרה לה כל הזמן
שהיא ילדת הירח שלה, שנחתה אליה מאי שם והאירה את חייה באור רך
ועדין. איפה אמא ואיפה היא עכשיו.
היא נשמה עמוקות והחלה לטפס על מעקה הגשר הרחב והכירה טובה על
כך שמכוניות כמעט לא עברו שם מפאת השעה המאוחרת. היא לא רצתה
שאיש יראה אותה.
הרוח למעלה היתה הרבה יותר מסתם קרירה והיא רעדה מקור בחולצתה
הדקה. גבה כרע מעט מכובד משקלו של התרמיל והיא הורידה אותו,
מתמכרת לתחושת החופש המופלאה שידעה. היא ניתקה יד אחת מהמעקה,
בהושיטה אותה אל השמים הכהים, המעוננים, כמו ניסתה לחפון ענן
באצבעותיה. לרגע חשבה שתצליח, אך או אז נזכרה במטרתה האמיתית.

היא התיישבה ורגליה משתלשלות תחתיה, חופרת בתרמיל. היא הוציאה
ממנו זוג מספריים גדולות. בתנועות גסות גזרה את מחלפות השיער
הארוכות, הבהירות.
מאז שנולדה חייתה איתן, עם השיערות הללו, עם כל סטיגמה ודעה
שגבו. אך אמה לא הרשתה לה לגעת בן. "ילדת הירח שלי" היתה אומרת
לה ומלטפת את שיערותיה החלקות. לאמא היה שיער שחור מתולתל
ולאבא.. לאבא לא היה שיער בכלל. כששאלה ממי קיבלה את שפעת
המחלפות הזהובות הללו, ענתה אמא בהתחמקות כי ירשה אותן מסבתא.
היא האמינה לה, כמו שיה, עד שנתקלה יום אחד בתמונה של סבתא
וסבא. התמונה היתה ישנה ובשחור לבן אך לא איפשרה לטעות בצבע
שיערם. שחור ומתולתל, שניהם. ואז החל הקרע. כשסיימה, אספה את
השיערות והניחה אותן בשקית פלסטיק אטומה. היא החזירה את
המספרים לתיק ושלפה ממנו עכשיו מכונת גילוח קטנה, על סוללות.
רעש המכונה נשמע מעט כמו זמזום של זבוב עצבני במיוחד. היא
סיימה לבסוף והזמזום המטריד נפסק. היא העבירה את ידיה בסיפוק
על כל סנטימטר חלקלק בפדחתה החשופה. עתה איש לא יזהה אותה,
אפילו לא עצמה. היא הוציאה מראה קטנה מהתרמיל והביטה בעצמה
בפליאה. בחושך היחסי ששרר שם, על הגשר, ראתה לחיים כחושות
עטופות עור מתוח שנראה כמו גוויל, עינים גדולות מדי, עצובות
וגדולות, מבריקות בטירוף מוזר.
היא זרקה למטה, לים את כל הכלים המרשיעים חוץ מהמראה. עתה נעשה
לה קר עוד יותר, אך היא לא דאגה.
הלילה תלך לאורך הגשר, אולי תעצור טרמפ. לאן? היא לא ידעה
בדיוק, העיקר להתרחק.
את השיערות שעטפה בשקית דחפה לתוך בקבוק יין ריק. היא דחפה חזק
את פקק השעם עד שהיה כולו טמון בפנים ואז זרקה אותו בהינף יד.
היא הקשיבה ל"פלופ" שהשמיע בפוגשו את פני המים בסיפוק מה ופנתה
לרדת מהגשר.