מספיקים ארבעה עשר ריבועים כדי לכבוש מקום חדש, להתרווח בו
כבשלך, ולהשיל מועקות. ארבעה ריבועים במאונך מצד ימין, ארבעה
במאונך בצד השמאלי, עוד שלושה במאוזן למעלה ושלושת ריבועי
הנייר האחרונים ימוקמו גם הם במאוזן, למטה. קול פכפוך חבילות
החיים הניתזות אל תוך המים הדלוחים משתלב באופן מושלם, בין אם
מתכונת אלוהית דאגה לכך, או שמא האבולוציה באחד משיאיה, בתחושת
ההקלה ההולכת וממלאת אותך. חורים, חורים; חלולים, חלולים; ואם
ייסתם אחד מהם --

אירוני, ואולי כה מתאים לבני אדם, שאת מיטב רגעי הרווחה שלנו
אנו חווים בתוך רכבות תאים מעודדי זיעה - עליבות החיים, סירחון
עז, ו-הקלה... ומה בין אידיאל למציאות? עניין של נטילת
סיכונים: אלו המגבילים עצמם לעמידה לעולם לא יבינו. על הסירחון
הם אינם מוותרים, עליבותם אף גוברת (מגוחך להשיל מועקות
בעמידה), אך לא יזכו לגאולה, לא יחושו כיצד עול הטבע נפרק
מעליהם, מתיר להם לנחות אל השלווה המיוחלת. יעמדו מכווצים
ויחכו לקץ; עניין של נטילת סיכונים.

(אנחה)... מה ארוך הוא הזמן בו נגזר עליך לסבול בטרם תאמץ
לחיקך קצת מאותה הנאה (מפוקפקת? לא, ידידי; כמעט נשגבת). דקות
רבות של נדודים בכיוון בית השימוש הקרוב (אם קרוב), שיקולי
בחירת התא, חלוקת הריבועים, הישיבה, המאמץ - וכל זה לשם מה?
כמה דקות של שקט; שניות ספורות של הנאה גולמית, צרופה,
אמביוולנטית אמנם,
אך כל כך טבעית, כל כך פשוטה; כל כך יומיומית, ומפני שהינה
כזאת, כמעט נשגבת.

ומחר? מחר תחרבן שוב. וכך גם מחרתיים, וביום שלאחר מכן. חרא
רודף חרא רודף חרא. מועקה, הקלה ושוב מועקה. וכל יום דומה
למשנהו, ואף על פי כן, כל יום שונה (הניחוח, ידידי, ייחודי
הוא; לעיתים גם הגיאומטריה).

ואולי בכל זאת, קצת אופטימיות:
הגיע הזמן לחרבן בתל אביב.


מזל טוב, אייל.
28/06/03