אבא שלי דבר עברית נושנה
שמעלה חיוך רחב על הפנים.
בגיל שש למד במחלקה הראשונה,
בבית ספרו הרביצו את תורת החשבון.
לימים, כשגדל, נסע למרחקים באבטובוס,
בשמים מעל עף לו אוירון,
כשרחק מביתו אכל בבית אכל,
בערב, כששב, ישב על הגזוזטרה,
נשם רוח ים
ושתה תה עם מרקחת,
את הצבא זיינו במכונות יריה,
לאהבתו קרא מחמל - נפשי,
דברו היה דבור על אפניו.
כשמת נטמן בבית עולם.
אני אוכל במסעדה,
נוסע במכונית,
לפעמים טס במטוס.
בבית הקפה מזמין אספרסו לונגו
ונושם אויר שצונן.
בגיל שש הוליכוני לכתה א',
הצבא מצטייד במקלעים,
כשאמות יקברוני בבית קברות
ולאהבות אין יותר שמות,
שפתי שלי גם היא כבר מעלה חיוך.
מחשבות העברית אינן עמוקות יותר עתה,
שמחות העברית אינן שמחות יותר עתה,
דמעות העברית אינן צורבות יותר עתה,
אבל דברי העברית תכליתיים עתה יותר,
והמינים בעברית שווים יותר,
וגוף ראשון בעברית מעורטל יותר,
וגוף שני בעברית רחוק יותר,
והמקלע השומע עברית קוטל מהר יותר,
והנחלים הקולחים בעברית דלוחים יותר,
וערמות הכסף הכתוב עברית גבוהות יותר,
והנאומים בעברית קצרים יותר,
וחיי המדברים עברית ארוכים יותר,
והחיוך בעברית מריר יותר.
מתוך הספר "שפת אב"
הופיע גם ב"אוקפי", ירחון מקוון לשירה לספרות וליצירה מקורית
http://www.okapi.co.il
וב "האייל הקורא", כתב-עת מקוון לענייני תרבות ואקטואליה
http://www.haayal.co.il/