היה הייתה נערה יפה, טובת לב, מוכשרת, ילדת פלא מלונג איילנד
שבניו- יורק, שלמדה לנגן על פסנתר מגיל 3. לילדה הזאת קראו דבי
גיבסון והיא הייתה זמרת מאוד מצליחה ומובילה בעיקר באמצע וסוף
שנות ה- 80. היא כתבה והלחינה שירים מקסימים מלאי אהבה, חום,
רגישות, ורוח נעורים שובבה, רעננה ומאוד חיובית. כל מה שכתבה,
חיברה והלחינה דבי היה יפה ומקסים עד שבאו שנות התשעים ובהם
שינתה דבי גיבסון תדמית מדבי, הילדה הטובה והחמודה והרגישה,
לדברה- אישה בוגרת, חזקה, מצליחה ובעיקר- שתלטנית, תוקפנית
ורעה כמו כל הנשים כיום. בשנה שעברה דברה גיבסון השתתפה בתפקיד
הראשי במחזמר "שיקאגו" שרץ בשנת 2002 בכל בתי התיאטרון
באמריקה. כפי שציינתי בעבר, אותו מחזמר הופק לגירסה קולנועית
שהצליחה בתחילת 2003 וזכה באוסקר בזכות פמינסטיות שדרשו שריון
מקומות לנשים בזכיות.
סיפור המחזמר הוא כה מכוער, שטני ומרושע ומשקף היטב את האישה
המודרנית ה"משוחררת" רוצחת באכזריות את אחותה ואת החבר שלה
שכביכול בגד בה ובמקום עונש מוות- היא הופכת לכוכבת מחזמר
מצליחה ומפורסמת. אנשים חושבים שמדובר בקומדיה- "סיפור מצחיק"
משום שכפי כבר ציינתי פעמים רבות, אלימות של נשים נחשבת או
מצחיקה ו/או מוצדקת אבל אף פעם לא ראויה לגינוי רציני והולם.
זאת בדיוק ההסתה שמובילה, מעודדת ותומכת בנשים כה רבות במדינות
מודרניות כולל ישראל שרוצחות באכזריות ואח"כ מקבלות אינספור
הקלות בעונשים בטיעונים ותירוצים של "הגנה עצמית", "תאונה" או
"התעללות" - סחף רגשי- ציבורי- תיקשורתי שמשפיע על מערכת
המשפט, מתמרן ומתחמן אותה וגורם לה בסופו של דבר להקלות כ"כ
משמעותיות בעונש. לדוגמא אישה שרצחה בשנת 2001 את חבר שלה כי
חשדה בו ש"בגד בה"- היא דקרה אותו בליבו במטרה לרצוח אותו
אך בביהמ"ש קיבלו את גירסתה והחליטו שהיה מדובר ב"הריגה ולא
רצח" (כלומר כמו תאונה)- ולכן היא תשב 8 שנים, עברו כבר קרוב
לשנתיים ובקרוב היא תשוחרר בגלל הקלות הבלתי נסבלת
שבה מקצרים לנשים- רוצחות את העונש. בחורה שרצחה באכזריות בשנת
1990 את חבר שלה רק כי רצה להיפרד ממנה ישבה רק 6 שנים בכלא,
בגלל שהשופטת "התרגשה מעדותה" ומאז 96' היא כבר שיקמה את עצמה
והחלה בחיים חדשים- מה שגם התקשורת בשום פנים ואופן לא פירסמה
את שמה.
בי זה פוגע באופן אישי כי הערצתי מאוד את דבי גיבסון ואת
השירים שלה- יצא לי גם לפגוש באינטרנט מעריצים אחרים שלה, רבים
מהם נפגשו איתה וסיפרו איזה אדם נפלא היא- היא אוהבת להיפגש עם
מעריצים באופן אישי. כתבתי לה מכתב והיא אפילו שלחה לי חתימה
אבל זה היה לפני 5 שנים. כנראה היא כבר לא אותו אדם.
ההגיון השיווקי מאחורי סיפור השינוי הוא די ברור- בשנות ה-80
היה דגש רב על אהבה, על זוגיות, על שיוויון ועל הרמוניה בין
גברים ונשים וזה השתקף היטב בסרטים, בשירים ובכל סוגי האמנות-
מאז הזמנים השתנו לרעה- היום יש מלחמה בין גברים ונשים- מלחמה
מאוד מכוערת, מאוד גועלית, מלוכלכת, לא צודקת ומאוד נבזית שבה
צד אחד, הצד הנשי, כופה את עצמו, את כל כעסיו ותסכוליו ומאשים
את הצד השני, הגברי בכל הבעיות בעולם. המלחמה הזאת משתקפת גם
במילים מאוד בוטות ותוקפניות שנכתבות נגד גברים וגם בסולמות
מאוד
מינוריים ועיבודים מוזיקליים מאוד קרים, מכניים, צורמים, עם
קול צרום ומעצבן של בחורה שצועקת ושרה בשיא התוקפנות- מה שמשדר
"אני השולטת- אתה תשתוק". המוזיקה כמו כל תחום אחר היא כבר לא
עוסקת באמנות ויצירה כי אם כלי נוסף בשדה הקרב הפמינסטי-
פאשיסטי.
אם יש משהו טוב אחד בפמינזם לדעתי זה שזאת אידיאולוגיה שהצליחה
לחשוף את הצדדים האמיתיים שיש בנשים- נשים הן מפלצות צמאות
דם.
http://www.hydepark.co.il/hydepark/forum.asp?forumid=3463 |
