פעם ראשונה מזה שלושה חודשים שלדמעות שלי לא היה שום קשר אליך.
אף דמעה שזלגה לה לא זלגה בגללך.
אבל יחד עם זה - כן חשבתי עליך כשבכיתי, אבל אני לא מצליחה
לחבר למחשבות האלה שום רגש. לא אהבה, כי אני לא אוהבת אותך. לא
רצון לחזור אליך, כי זה הדבר האחרון שאני רוצה. גם לא שנאה, כי
אני כבר לא שונאת אותך, רק לא מבינה אותך, ואי - הבנה זה לא
רגש.
אולי אתה צץ לי במחשבות כי אני רגילה לזה. אחרי הכל, אני חושבת
עליך כבר 9 חודשים (עם החודש שלפני והשלושה שאחרי), אז זה לא
כזה פשוט להפסיק.

אז זהו. המחשבה עליך הפכה להיות מכנית, מעין הרגל לא מודע, כמו
להתהפך בלילה. וכמו ההתהפכות, המחשבה עליך לא נותנת מנוח.

אבל מילא, לפחות אני כבר לא בוכה בגללך...








21.6.2003