הכל רגיל, כמו שתמיד היה... אבל היא לא מוצאת לה מנוח... יש
מחשבות שפשוט לא עוזבות אותה... ושוב המראות עולות בראשה, ושוב
אותה תחושה של ניכור- לא ניכור...
הכל מעורפל...
היא עומדת על אדמה מקוללת.
היא אפילו לא בטוחה עד כמה היא רוצה לעמוד שם, בטרבלינקה...
סביבה אבנים- אלפי אבנים בגדלים שונים, שמייצגות קהילות
שניספו... כל אבן כזו... עולם שלם... והיא כ"כ רוצה להרגיש אבל
הרגש נחסם. והיא מתחילה לתהות אם הבעיה היא אצלה... היא מדליקה
נר נשמה, הוא נכבה. כמו אש חייהם של אלפים... והיא? היא אפילו
לא מסוגלת להרגיש.
חוזרים לאוטובוס. ואז כבר לא טרבלינקה. אז אוכל, ובדיחות,
ושירים ושיחות נפש על הלילה קודם...
האוטובוס חולף על פני יערות מפחידים. היא מעולם לא ראתה יערות
כאלה... אפילו העצים נראים לה פתאום מאיימים כ"כ...
טרבלינקה... לא. טרבלינקה לא היא שגרמה לה להרגיש כך...
אולי היה זה המחנה מיידאנק... הנורא מכולם... ואמנם אפשר
להגדיר מחנה הנורא מכולם? קיימת היררכיה כלשהי כשמדובר בבתי
חרושת לרצח המוני? הגרמנים אולי יכלו לדרג מחנות... כיעילים
יותר ויעילים פחות... אבל היא- לה אין זכות לדרג מקומות
כאלה... חייהם של האנשים שנקטפו, וכבודם- היו יקרים בעיניה
באותה מידה.
אבל מיידאנק- בו הייה לה קשה... באמת קשה- אולי משום ששומר
החלק הגדול ביותר... אולי משום ריח המוות שעדיין עמד בו...
אולי משום נשמות המתים שנמצאו בכל מקום... אולי משום הקור העז
שחדר לשד עצמותיה מבעד ל-8 שכבות בגדים ואולי בגלל ששם קרו לה
הדברים המוזרים ביותר...
הביקור במחנה ההשמדה מיידאנק הייה הקשה ביותר לרוב הקבוצה.
אפשר היה לראות את כתמי הגז צקלון בי על קירות ה"מקלחות"
כהוככה חותכת לזוועות שנעשו שם... הכתמים הכחולים העבירו
צמרמורת בגופה. מראות מסרטים שראתה עלו בה...
היא לא ידעה מה לחשוב. כל חושיה התבלבלו. הקור היה פשוט איום,
והמחשבה שאנשים עמדו שם עם הפיג'מות הדלות נראתה מופרכת וחסרת
קשר למציאות. היה לה קשה מאוד לקשר את המראות שראתה למציאות
הכל נראה כ"כ הזוי- זה היה אכזרי מכדי להיות אמתי...
נראה שהמציאות לפעמים באמת עולה על כל דמיון.
והחדר עם הנעליים- החושך, הריח הכמות העצומה- כל אלו היו בלתי
ניתנים לקליטה, ורק המחשבה שכל זוג נעליים מייצג אדם...
חיים...
היא המשיכה לאורך הביתן... וסירבה להאמין... למרות שההוכחות
היו לנגד עיניה, היא לא רצתה להאמין שכל זה באמת קרה. זה ניפץ
לה את האשליות שבהן חיה במשך שנים על גבי שנים...
אנשים סביבה. אנשים התפרקו... והיא- המשיכה לנסות לסדר את
מחשבותיה בעיניים יבשות...
והיא רצתה להרגיש... כ"כ רצתה להרגיש...
אבל זה היה כ"כ עמוק... כ"כ בפנים... והיא פשוט לא יכלה להוציא
החוצה.
ואז... הקרימטוריום... המקום הארור הזה. זה פשוט בלתי נתפס איך
האנושות יכולה להגיע לכזה שפל... היא נכנסה פנימה. בפנים עמד
ריח של מוות... בעצם בכל מקום עמד ריח של מוות. היא יכלה
לדמיין באופן ברור איך מכניסים את הגופות, ואת הגוססים, איך
האש מאיימת...
הם מתיישבים במעגל. שתיים מחברותיה מתחילות לנגן את מנגינת
"עמוד האש"... ברקע נשמעים חבריה לקבוצה מקריאים בקולות רועדים
את שמות הנרצחים ממשפחותיהם... ושוב היא נסחפת על כנפי
הדמיון... שהפעם איננו עולה על המציאות... היא יכולה לראותם-
רזים, רועדים... היא יכולה לשמוע את נשימותיהם הקצובות,
האחרונות... היא יכולה להריח את ריח הגופות הנשרפות, יכולה
להבחין בפעולותיהם הזריזות בעודם מוסיפים לאש הבוערת את
חבריהם, אחיהם, ילדיהם...
היא יכולה לראות ממש כיצד הרגש ניטל מהם- הם לא בוכים. למעשה,
היא חושבת, אלו שנתנו לרגש לחלחל לתוכם, להשתלט עליהם- אלו
אינם מן השורדים. רק המעטים שהצליחו לאטום עצמם, המעטים
שהמשיכו לפעול ויצר החיים גבר בהם על כל יצר אחר, רק המעטים
ש...
תורה הגיע. עתה היה עליה להקריא את שמות ההרוגים מבני משפחתה.
אבן כבדה של יסורי מצפון נחה בלבה. דווקא לפני ההגעה למקום,
איבדה את הדף עם שמות הנופלים. לפתע החלה מדקלמת את השמות
שזכרה... אפילו לא ידעה שזכרה. תורה עבר. היא לא הזילה דמעה.
אחדים בכו. אחדים הגיעו לנקודת השבירה באמצע ההקראה.
אחדים ישבו והביטו בחבריהם במבט חלול...
והיא רצתה לבכות... כ"כ רצתה... והדמעות לא זלגו.

הם יצאו מהקרימטוריום. האוטובוס החל מתרחק ממפעל המוות הנורא.
היא הביטה במיידאנק מתרחק ממנה... היא הביטה בבתים שסביב.
הייתכן כי דייריהם לא ידעו? ייתכן כי לא הבחינו בדבר? היא
הייתה משוכנעת שהם ידעו. לא ייתכן כי הריחו את הריחות, ראו את
העשן, כמויות האנשים הרבים המגיעים למחנה- ואיש מהם לא יצא-
לפחות לא דרך השער...
היא יכלה לדמיין כיצד פלטו מתוכן הארובות אלפי אנשים...
משפחות...
גרונה נחנק. היה לה קר כ"כ. קר מכל בחינה אפשרית. בעיקר
בלב...
באוטובוס- שקט. איש לא מסוגל היה לצחוק ולהמשיך בעיסוקיו לאחר
המראות שראו.
והדרך- אפורה, אפלולית, מאיימת... והעצים הללו- איזו אכזריות
נשקפה מהם... וכמו אפשר היה להרגיש את נשמות המתים בכל מקום.
ורק שאלה אחת מקננת בלבה. היכן היה העולם?!

יום של הפוגה... יום "נחמד" אפילו, אך לה קשה לחוש תחושה
חיובית כל שהיא על האדמה המקוללת הזו... היא יכולה לחוש כיצד
העצים מגרשים אותה בתנועותיהם, כיצד הרוח רומזת לה שלטובתה
עדיף שתעזוב... היא חשה כי השמיים האפורים אינם רוצים אותה
כאן... היא ראתה את מבטיהם מלאי הבוז והשנאה של המקומיים. אך
היא ידעה כי היא ממלאה שליחות. ואם אין היא תעשה זאת, אם אין
יעשו זאת חבריה- יהיה זה זלזול בכבוד הנספים, יהיה זה הסוף
לזכרון השואה.
עם כל הכאב, במקום כלשהו, היא חשה גאווה על שהיא צועדת שם,
באדמה המקוללת הזו, עם דגל ישראל- מרצונה החופשי, כאזרחית
מדינת ישראל- כדור המשך לדור שכמעט כולו נספה...

ולמחרת... אוושוויץ. היא צועדת עם הדגל, מודעת כבר מראש לחוסר
הרגש שיפקוד אותה בשלב כלשהו. נעמדת בשער הכניסה. "העבודה
משחררת", מתרגם המדריך... "משחררת" מהדהדת המלה בראשה... היא
ממשיכה לצעוד עם קבוצתה. ושוב- ביתנים, תמונות, מדים, תאי
גזים, חצר המוות... סיפורי זוועות...
אלא שכאן, באוושוויץ, קשה יותר להסחף לעבר...  הכל נקי,
מסודר... שערם של האנשים שנגזז בגסות מונח באופן שווה ומחושב
מאחורי זכוכית. בקבוקי גז המוות, "צקלון בי" מונחים בצורה
מסודרת- שורות שורות זה מאחורי זה. מפחיד לחשוב כמה מחושב הייה
הכל... כמה מסודר נוהל הרצח ההמוני, באיזו יעילות מזעזעת קטפו
היצורים המזוויעים, האכזריים הללו את חייהם של המונים. באיזו
פשטות השפילו אותם, לקחו מהם כל שהיה להם- ואת נשמתם בפרט.
"כאן הייתה המיטה של סבא שלי" היא שומעת ברקע... היא ניגשת
לחלון, לשאוף אוויר רווי בריח מוות, ומבחינה ברטיבות על לחייה-
הייתה כנראה הדעמה שלה ציפתה...
ודווקא כאן...
והדמעות פרצו ממנה בפתאומיות- והיא איננה בוכה בקול, אך עיניה
אדומות, לחייה רטובות... היא איננה רוצה שיבחינו בה בוכה, אך
במובן כלשהו- היה זה פורקן מה למעמסת רגשותיה...
ושוב האוטובוס...
ובירקנאו... היא שומעת סביבה שפות זרות, גדולה ההתקהלות במקום.
תיירים מארצות שונות חגים סביבם, מצלמים... הם מאושרים לראות
נוער יהודי עם דגלים וחולצות משלחת... תחילה היא מבולבלת.
איננה מבינה מה פשר המהומה. אך מאוחר יותר היא נרגעת... מרימה
את הדגל בגאון. ומדליקה נר נשמה נוסף...
הטכס נגמר... קולות מהומה סביבה "למה לא שרים את התקווה?" היא
שומעת את מרים שואלת "בואו נשיר..." היא עונה בהחלטיות. חברהתה
פוצחת בנגינה זכה, והיא שומעת עצמה ואת חבריה שרים את ההמנון
של ארץ ישראל... לפתע הסובבים נעמדים, קולות זרים, קולות עם
מבטא מצטרפים לשירה... שירת התקווה מהדהדת בעצמה שלא שמעה כמוה
בכל רחבי בית החרושת למוות, בירקנאו...
לבה מתמלא גאווה...
"להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון, ירושלים..."