מלחמות גדולות מוכרעות בזכות קרבות קטנים. זאת עובדה שכל קצין
צבאי, כל אסטרטג ובהחלט כל שחקן שח- מט מצטטים תוך כדי שינה.
חייל אחד- יכריע את הכף. אם המסמר לא ייפול מהפרסה, הסוס לא
יפיל את רוכבו, והקרב לא יהיה אבוד.
מסיבה זו, יש לגשת לכל קרב קטן כאילו מדובר בקרב הגדול ביותר-
תמיד צריך לתכנן.
מסיבה זו כל האסטרטגיות שלי מוכנות ומתוכננות לקראת המאבק.
מסיבה זו אני תמיד מנצח בקרב על השלט.
זאת אומרת, חוץ מהפעם הזו, בה היריב הפתיע אותי לגמרי.

מצאתי את נועם, אחי הגדול, צופה במשחק כדורסל בסלון. הוא ישב
בכורסא האהובה עליו, נינוח ורגוע כאילו שאין דאגה בעולם.
הוא התעלם לחלוטין מצלצול הטלפון שהרעים קולו כבר חמש פעמים
בכל הבית, עד שלבסוף אני יצאתי מחדרי ומיהרתי לענות.
"הלו" אמרתי, מקפיד לתת לנועם מבט נוזף.
"אורן?" אמר קול מוכר.
"כן, מי זה?"
"זאת אני."
המוח שלי התחיל לתקתק- מי אני מכיר שיכול לענות תשובה כזו
מטומטמת לשאלה פשוטה? הרצתי כמה שמות בראשי עד שלבסוף הגעתי
לתשובה.
"אה, היי חני, מה נשמע?"
"עזוב מה נשמע," אמרה חני בהתלהבות לא אופיינית אפילו לה,
"תדליק את הטלוויזיה על ערוץ שתיים, אני בחדשות."
"מה עשית עכשיו?" אמרתי בחוסר טעם, בעודי יושב על הספה בצד
הקרוב יותר לכורסתו של נועם.
"שום דבר- אני פשוט בטלוויזיה. תעביר וזהו!"
"למה את בטלוויזיה?" לא הרפתי.
"כי הם מצלמים דיווח חי מהעירייה ואני ברקע מנופנפת כמו
משוגעת- עכשיו תעביר." היא ענתה.
"בסדר, בסדר" אמרתי לה ואז פניתי אל אחי- "נועם- תעביר לערוץ
שתיים."
נועם נתן לי מבט שואל ואז החזיר עצמו לצפות בטלוויזיה.
"נועם!" הרמתי את קולי.
אני ערסלתי את הטלפון בין הכתף לראש ודחפתי אותו קלות עם היד
הפנויה.
נועם הסתכל עלי שוב והרים גבה.
ברגע זה כבר הבנתי ששוב מדובר בקרב. נועם הוא היחיד מבני
משפחתי שלא הפנים את הרעיון שאני תמיד זוכה בשלט, הוא תמיד
ניסה להאבק בי למרות שתמיד הפסיד.
הקרב החל, ואני התחלתי באסטרטגיה המתוכננת בקפידה שלי:
"נועם תעביר לערוץ שתיים" אמרתי לו.
"למה?" הוא שאל אותי.
ובכן זה היה חדש. זה לא מה שהוא עושה בדרך כלל, הוא לא שואל
שאלות!
"מה אתה מתכוון 'למה'?" עניתי לו, "לא רצית לומר- 'לא רוצה'?"
"לא" אמר נועם, הפעם חיוך נמרח לו על הפנים.
"טוב- אני אגיד לך למה- כי חני בטלפון והיא מופיעה
בטלוויזיה."
"אז?" הוא אמר.
גם זו היתה שאלה שלא הייתי מוכן אליה.
"אממ..." גמגמתי, "כי... זאת אומרת היא, היא מבקשת ממני שאעביר
ואראה."
נועם המשיך בחיוך המטומטם שלו, כאילו שהוא יודע משהו שאני לא.
החיוך היה נוראי, כיוון שהוא חשף מערכת שיניים שעדיף להסתיר.
השיניים שלו היו מרווחות ביניהן, כאילו מישהו לא תכנן נכון את
המיקום שלהן. התוצאה של זה היתה מעין מעבר חציה שגבולותיו
מסומנים בקווים אדומים עשירים.
"זו לא סיבה טובה" אמר נועם והתמיד בחיוכו.
"מה אתה מתכוון?" שאלתי אותו. התחלתי להרגיש את השלט מתרחק
מידי.
נועם גיחך קצת לעצמו. הרגשתי כאילו אני נופל למלכודת מתוכננת
בקפידה, ולא יכולתי לעצור כי כבר היה מאוחר מדי.
"תראה," אמר נועם, "היא מופיעה בערוץ שתיים נכון?"
הנהנתי.
"עכשיו בהיכרותי עם חני," המשיך נועם, "היא לא מהסוג שיעשה
משהו מספיק חשוב כדי שידווחו עליה. ואם היא בטלפון סימן שאף
אחד לא עשה לה משהו. אז איך היא בטלוויזיה?"
"היא ברקע- אולי פשוט תעביר?" אמרתי לו בניסיון נואש.
"לא, אני לא אעביר."
"למה לא?" שאלתי.
"כי למי אכפת? אז היא ברקע! עניין גדול באמת!" אמר והסב מבטו
חזרה למשחק.
"אבל היא מופיעה בטלוויזיה!" התעקשתי.
"לא- היא נמצאת ברקע של הכתב, זה לא מעניין. כל אחד יכול לעשות
זאת כמה פעמים שירצה, זה ממש לא מעניין." פסק מבלי לפנות אלי.
נכנעתי.

"חני," הרמתי את השפופרת בחזרה לגובה הפה, "אני לא מצליח לשכנע
את נועם להעביר."
"מה? חשבתי שיש לך אסטרטגיות! חשבתי שאתה יושב ומתכנן כל הלילה
בשביל זה!" אמרה חני בקול הצעקני משהו שלה.
"כן- אבל נראה שגם הוא ישב ותכנן משהו," אמרתי בחוסר טעם, "בכל
מקרה- זה אבוד."
"אם אתה לא תצפה אני מתקשרת למתן- הוא כן יצפה. ביי" היא ניתקה
ולא יכולתי שלא להרגיש כי נחלתי תבוסה גדולה. ככה זה- כמות
הניצחונות לא חשובה, רק כמות ההפסדים.
"אולי בכל זאת? זה פסק זמן עכשיו!" ניסיתי את מזלי שוב.
"אין סיכוי." אמר נועם בזמן שצפה במאמן אחת הקבוצות מתכנן עם
שחקניו את המהלך הבא. בסופו של דבר- קבוצתו ניצחה.

צריך להבין, שאומנם קרבות תלויים בתכנון הפרטים הקטנים, כמו
המסמר בפרסת הסוס, אבל הם גם תלויים בפרטים הגדולים יותר, כמו
מה תכנן היריב.