למילים אין זכות לתאר כאב.
הן לא מספיק עמוקות.
מוסיקה מניעה את האדם, מגיעה עד לנשמה ונכנסת, יוצאת ונכנסת
שוב.

"you remain power, my pleasure, my pain".
כמו כולם. כולם נותרים הכל. אין שליטה.

ומה שיכולתי לומר... כל כך הרבה... אבל זה לא ישנה כלום,
נכון?
הרי... מי אני? אדם רע. מזויף. ורד שבור. בוגדני. אינטרסנטי.

לא! לא נכון. אני לא.
בצורה אקסיומטית אני נדפקת.
אני תמיד נדפקת. לא משנה מה. לא משנה עם מי.
אני אף פעם לא אהיה שמחה, אף פעם לא אהיה עם האדם שאני רוצה
להיות איתו, ותמיד אהיה שק חבטות, מבלי לומר לבנאדם איך אני
מרגישה באמת.

אני לא מפחדת לדבר, אני שונאת להפגע. אני שונאת לבכות. אני
שונאת לשבת מול המחשב בשתיים וחצי בלילה עם פקק בגרון כי אם
אני אשחרר אותו אני לא ארדם, אני שונאת להתעצבן על עצמי כי אני
עושה דברים בלי לחשוב, אני שונאת את עצמי כי אני לא מפחדת
להתאהב ואז שונאת את עצמי כי אני נפגעת כל פעם מחדש.

אני שונאת להפתח יותר מדי ולקוות ואז להתאכזב מחדש, כי אין שום
סיכוי, ולמה שיהיה? not pretty enough, not smart enough, not
interesting enough, not HOT enough.

ומה אני רוצה בסך הכל? קצת אושר, קצת שמחה.


ההערכה העצמית שלי עלתה, אבל לא מספיק כדי שאני אוכל להפסיק
לשקר לאחרים ולעצמי לגבי מה שאני חושבת על עצמי.
עדיין אותו 0 קטן, שלא חשוב לאף אחד ושלא שווה כלום, מן הסתם
אף אחד לא רוצה אותו, למה שירצו, לעזאזל? מתי היתה הפעם
האחרונה שהסתכלתי במראה? אה, כן, לפני חצי שעה. המראה כבר
שבורה, זה בסדר.

זה לא שווה כלום. באמת שניסיתי להיות נרקיסיסטית ולטפח.
מה שהכי חרא, זה כשאני מנסה להחביא את עצמי תחת "כל עוד אתה
מאושר", אני בעצמי יושבת ובוכה. כרגע לא, לא מספיק דיכאון, אבל
לא נורא, זה יבוא מחר. זה תמיד בא. ואז זה תמיד עובר. הלוואי
ואני פשוט אמות, יהיה הרבה יותר קל, לא שיהיה למישהו אכפת
בכלל, אף אחד לא באמת קשור אליי.


אני לא רוצה. לא אני. ואז אני משגעת מישהו, שוב, בשתיים וחצי
בלילה, שאני בטוחה שהוא יכול לעשות משהו הרבה יותר טוב ממה
שהוא עושה עכשיו, בנאדם הרבה יותר טוב ממני.
חבל שאני לא.
-"אני לא חושב שאני יותר טוב ממך."
זה משנה בכלל? בראש שלי אתה בטוח כן. אבל זה לא משנה, מהסיבה
הפשוטה שזה אבוד, כרגיל.

אני שונאת להסתכל על עצמי במראה כשאני בוכה. ואף פעם אין אדם
שירצה לנחם אותי, כי לאף אחד לא אכפת מספיק. תמיד הכתף של
כולם, ואף פעם אין כתף לעצמה.
זו הסיבה שהתרחקתי מאנה, ככל הנראה.

הרסתי לעצמי את הלילה. אין גבול לטמטום? אני פשוט צריכה
חיבוק... חיבוק ממש ממש חם... חיבוק וזה יעבור... כרגיל...

ואין מי שיתן אותו.

לילה טוב.