זה שנים שעוברות בראשי מחשבות לתבוע את ממשלת גרמניה.
שישלמו הבני זונות  את המחיר על גזילת השינה המתוקה שלי בעשרים
ומשהו השנים האחרונות של חיי.
הכל התחיל כשהייתי ילדה קטנה. אני לא בדיוק זוכרת מתי נחשפתי
לראשונה לקאלט השואתי הזה,לפסטיבל הזוועות שאחראי לכמה לילות
מוטרפים וחסרי מנוחה בחיי.
הזיכרון הראשוני שלי הוא מלילה בו אבי ראה את הסרט "שואה" של
קלוד לנצמן.
למרות שהסרט לא הכיל  זוועות ,וגם שלא צפיתי בו אני זוכרת
שצעקתי מספר פעמים לאבי מחדרי: "אבא תחליש את הטלוויזיה, אני
פוחדת".  אני זוכרת שלא יכולתי להירדם לצלילי פסקול האימים של
שקשוק הרכבות שליוו את הסרט .
כשהייתי ילדה קראתי שניצולי שואה קיבלו פיצויים. לא הבנתי אף
פעם איך אפשר לפצות על שחיטה של עם. היה לי גם מוזר שהניצולים
הסכימו לקבל את דמי לא יחרץ אשר יקהו את רגשות האשם של העם
הגרמני .
אבל אני לעולם לא אעז ואתיימר לשפוט .
לכל היותר אחלום שגם אותי הולכים לשרוף.
רציתי לתבוע אותם, לא תביעה כספית אלא נפשית על הצלקות
שהדיקטטורה שלהם הותירה בנפשי מגיל כה צעיר.
אני מודה שיש לי משיכה פאטאלית לנושא. מין יחסי אהבה שנאה
שנובעים מפחד גדול אך גם מרצון לחזות בזוועות הגדולות ביותר.
מזכרונות ילדותי אני זוכרת שאבי קיבל ספר מאחיו: "הייתי עוזרו
של מנגלה באושוויץ".
גיליתי את הספר במהלך נקיון הבית לפני חג הפסח. הבטתי בו
ארוכות ותהיתי אם לקחת אותו לידיי ממש כמו הפרי האסור. התפתתי
ובסוף לקחתי אותו ועלעלתי בין דפיו.
מה רב היה הזעזוע שאחז בי כשחזיתי בניסויים שעשה השטן מנגלה
ב"מטופליו".
עד היום אני זוכרת את החתכים והתפרים בקרסולי הנשים האומללות.
כנראה שלעולם כבר לא אשכח את המראות הללו.
מהיום בו התוודעתי לאימי השואה משהו בחיי השתנה.
אל תוך השינה המתוקה של ילדותי החלו לחלחל להם סיוטים שחוזרים
על עצמם עד היום עם קווי דמיון  עבים  אשר לצידם שינויים
קטנים.
בחלומות שלי אני תמיד רוצה להמלט אך אני כלואה וחסרת יכולת,
וקירות של בטון נסגרים מכל צדדיי ואין לי שום אפשרות  להימלט.
אני יודעת שהולכים לשחוט את משפחתי ובאילו אמצעים ,אך אין
ביכולתי לעשות שום דבר כדי להעביר את רוע הגזירה.
נמאס לי לארוז את חפציי מדי כמה לילות ולהיות מוכנה לשילוח
למזרח. אני רוצה לעצום את עיניי ולהתמכר לעונג השינה, אני
אפילו מוכנה לוותר על כל אופצייה לחלומות נוספים בחיי ובלבד
שלעולם לא אחווה את הסיוטים האלה.
הדבר שהכי מטריד אותי  בחלומות הוא שאני כבר יודעת את התסריט
מראש.
שלא כסיוטים אחרים שפקדו אותי מדי לילה עד היום ,ואפילו
האיומים ביותר תמיד הייתה לי הפתעה או תקווה.
אני יודעת את העתיד וזה הרבה יותר גרוע מסתם סיוטים שיש לי
לפעמים על רוצח שנכנס לי לדירה  או  על סתם דבר נורא שקרה לי.
הידע שלי היום גם רב יותר מאותן תמונות של הילד שמרים את ידיו
בכניעה מול אכזריות הצורר הגרמני .
אני כבר בקיאה בקורות השואה, אינני אותה ילדה תמימה שנחשפה
לזוועות רק דרך סיפורי הגננת או המורה.
אפילו כשלמדתי באוניברסיטה בחוג  הסטוריה של עם ישראל בקורס
השואה התעוררתי בבהלה רבה כמעט מדי לילה לפני המבחן. התמונות
והידע הנוסף שצברתי לא נתנו לי מנוח וכשהיום ירד והחושך התפשט
פחדתי כל כך בעלטת הליל.

אבל השואה הזו לעזאזל, איך היא נדבקה לי לנשמה.
אין לי אפילו קרובי משפחה  שחוו את השואה. אני זוכרת שבגיל
צעיר התעקשתי לחפש אצלנו במשפחה איזו דמות שעברה אותה אך
לשווא. אולי חיפשתי צידוק לאובססיה שרדפה את חיי שתיתן לי
גושפנקא לחרדות שלי.
בלית ברירה נאלצתי להגיע למסקנה שאני דור ראשון לשואה של
עצמי.

שנים רבות התהלכתי בהרגשה שאני גלגול של איזו ילדה שהומתה
באכזריות. שלא יכול להיות שאני חווה את הסיוטים שלי בלילות
מתוך ההשלכה האישית שלי.
ואולי בעצם אני סתם ילדה רגישה שנולדה למציאות יהודית כבדה
ונושאת אותה איתי לכל מקום בעולם.
הייתי תובעת את ממשלת גרמניה .
על חוסר השקט שהוחדר לנשמתי לנצח, על  המספר הבלתי כתוב שחרטו
על זרועי המטאפיזית ועל זה שהם הכניסו חרדות קיומיות לחיי .
גם ככה לא קלה לי ההתמודדות עם  החיים מבלי לשאת את העול של
הדורות הקודמים לי.
הייתי אפילו מוותרת על התביעה כי הפיצויים הכי גדולים, לא
יצליחו לתת לי חיים חפים מחלומות בלהה.

רוצה לישון בשקט כמו ילדה אחרת בעולם מבלי שהארס יחלחל לשנתי.
מתחננת על נפשי
שהעול היהודי יחדל מלחבק את חיבוק המוות הזה ויחנוק את
נשמתי.