אני שונאת סופים.
אני שונאת ימי הולדת, שהם בעצם סופי גיל, וסופי שנה.
הם גורמים לי להרגיש כאילו, הנה, עברה עוד שנה מחיי, ובעצם לא
השגתי כל כך הרבה, לא שיניתי מספיק דברים בעצמי, לא הגעתי
למספיק מקומות בחיי. הנה בזבזתי עוד שנה. אני עדיין מנתחת
דברים יותר מדי, עדיין עסוקה יותר מדי בעצמי, אגואיסטית. עדיין
חסרת בטחון עצמי בצורה מפחידה.  כאילו כל מה שעברתי בשנה
האחרונה לא נחשב. חזרתי לנקודת ההתחלה. אני עדיין ילדה קטנה,
שמפחדת לדבר עם בנים, לפעמים גם עם בנות. שלא תמיד מצליחה
לעמוד על שלה. שמפחדת הרבה.
אני חושבת שאני שונאת סופים, כי אני שונאת להיפרד מדברים טובים
בחיים שלי. אני אף פעם לא מוכנה או יכולה לחשוב שיש אפשרות
למשהו יותר טוב. אולי כי אני לא חושבת שמגיע לי משהו יותר טוב,
או שאני אוכל להשיג משהו יותר טוב. מה שיש לי חייב להיות הכי
טוב שאפשר, כי אם אף פעם לא היה לי כל כך טוב, אז איך זה יכול
להיות רע?
אני שונאת פרידות, שהן סופים של קשרים.
אני לא רוצה להיפרד. אבל נפרדתי מכל כך הרבה אנשים בחיי.
לפני חודש, שבועיים ויומיים נפרדתי מכל מה שהכרתי.
נפרדתי מהארץ שלי, שאני לא בטוחה עד כמה אני אוהבת אותה, אבל
אני בטוחה בכך שהיא שלי.
נפרדתי מביה"ס שלי, שהיו בו מורים שהיה להם אכפת ממני.
נפרדתי מכל החברים שלי, שחלקם לא ידעתי שהיו לי, ושאני מתחרטת
שלא העזתי להאמין באהבה שלהם כשעוד הייתי קרובה אליהם.
נפרדתי מהמשפחה, שחוץ ממני כבר לא נותר להם כמעט דבר בארץ.
ונפרדתי ממישהו שנתן לי יותר משאי פעם קיבלתי ממישהו, ושנתתי
לו הכל.    
ושאהבתי יותר מכל.
ועכשיו אני מתחילה משהו חדש.
ארץ חדשה,
שפה חדשה,
תרבות חדשה,
אנשים חדשים,
חיים חדשים.
אני חדשה.

אומרים שסוף הוא התחלה של משהו טוב יותר, חזק יותר.
אני חייבת, בשביל עצמי, להאמין שזה נכון.

אני שונאת סופים.