בפעם הראשונה שראיתי אותה היא הייתה בת 16 בערך. זה היה
בבוגרשוב, באמצע הלילה. ירד גשם היסטרי והיא ישבה על המדרכה
בג'ינס ומעיל שחור ארוך. אני בדיוק ירדתי לקנות סיגריות וראיתי
אותה יושבת שם, בשקט, ומישהו מצלם אותה. היא בכלל לא הסתכלה
עליו. כשחזרתי עם הסיגריות מהקיוסק הסתכלתי עליה עוד פעם,
וראיתי את הפנים שלה. השיער שלה היה פזור והיא הייתה מאופרת
בהמון איפור שחור שנזל לה בנחלים שחורים על הלחיים. העיניים
שלה היו אדומות, ואפשר היה לשים לב שהיא בכתה מקודם. זה היה
נראה לי מוזר שהזה שצילם אותה לא עושה עם זה כלום, כי היה מרוח
לו "מאוהב" על כל הפנים כשהוא הסתכל עליה. היא ראתה אותי
מסתכל, והפנתה את המבט אליי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, וההוא
לא הפסיק לצלם אותה. היא הורידה את המבט לסיגריות שלי, הוציאה
מטריה שחורה וסיגריות מהתיק, ואז הדליקה לעצמה סיגריה. הכל
נראה לי יותר מידי אפל אז חזרתי לדירה שלי.
אבל המבט שלה לא יצא לי מהראש...

שנה וחצי אחרי ראיתי אותה נכנסת לקליניקה של פסיכולוג אחד, שתי
קומות מתחת לדירה של החבר הכי טוב שלי. היא לא הסתכלה עליי
בכלל, חלפה על פניי בנונשלנטיות. אני לא יודע מה גרם לי להישאר
שם, אבל ישבתי בקפה בזל, וחיכיתי לה שתצא. אחרי כמעט שעה היא
יצאה, והעיניים שלה היו אדומות. הכרתי את העיניים האלה. היא
הלכה לכיוון הקפה ונעצרה מטר מהשולחן שלי. היא חיפשה משהו בתיק
שלה, ואז כנראה שמה לב אליי, כי נעמדתי כשהיא נעצרה. היא
הסתכלה עליי כאילו פלשתי למרחב שלה, ואז שאלה אותי אם יש לי
טישו. אמרתי לה שלא, אבל אם בא לה היא יכולה להצטרף אליי ואני
אביא לה טישו מהשירותים בקפה. הייתי בטוח שהיא תלך משם באותו
רגע אבל היא כבר ישבה שם.
לקח לי דקה להתעשת ואז הלכתי להביא לה טישו.
שאלתי אותה אם היא בסדר, בלי לספר לה על הפעם ההיא בבוגרשוב או
על זה שראיתי אותה נכנסת לקליניקה. היא מצידה, לא הראתה סימנים
של זיהוי שלי. היא ענתה לי שהחיים מצחיקים, וקינחה את האף.
הצעתי לה סיגריה,אבל כנראה שהפרלמנט שלי לא עשה עליה רושם.
"אני לא מעשנת שום דבר אחר חוץ ממרלבורו". הדלקנו שנינו
סיגריה, ואז שאלתי אם היא רוצה לדבר על זה. היא אמרה שהיא כרגע
יצאה מהפסיכולוג שלה ו"המניאק אוהב לסחוט ממני דמעות". לא
רציתי להיראות גס מידי, אבל הייתי חייב לדעת למה לה לבכות. היא
לקחה שכטה ארוכה מהסיגריה שלה, דקה של שקט, ואז התחילה לדבר.
"יותר מידי אנשים מתים לאחרונה, ולא רק כאלה שאני מכירה. לפני
חודש מישהו ניסה לאנוס אותי די בברוטליות. אבאמא שלי לא מודעים
למה שעובר עלי, שלא לדבר בכלל על הso-called חברות הכי טובות
שלי". הייתי בהלם. היא לקחה עוד שכטה ארוכה ואז שאלה אותי אם
אני רוצה לראות משהו. הנדתי בחיוב והיא הרימה את הגופייה שלה
עד לקו החזייה, חושפת סימן גדול בצבעים כחול וסגול על הצלעות
בצד השמאלי שלה. "הוא השאיר לי מזכרת. לפחות זה לא הריון...",
חייכה. לא ידעתי איך להגיב אז שאלתי מאיפה היא. "זה לא לעניין
כרגע וזה גם לא חשוב, אבל איפשהו ליד תל השומר". היא סיימה את
הסיגריה השנייה, זרקה לי "תודה על הטישו, אבל אני חייבת לזוז"
ויצאה מהקפה.

חודש אחרי חברים שלי סחבו אותי לבאר הזה. לא האמנתי שהיא
המלצרית שלנו. אמרתי לה שלום, אבל היא לא נתנה לי יחס שונה
משאר האנשים שבאתי איתם, אמרה לכולנו שלום חביבי, והלכה להביא
תפריטים. חבר שלי התחיל איתה והיא פלירטטה בנימוס כמו מלצרית
טובה. כשהיא הלכה להביא את סבב הדרינקים השלישי שלנו היא נתנה
לי פרצוף של "תוריד אותו ממני". אמרתי לו ששמעתי שהיא חברה של
הברמן, אז שיעזוב אותה בשקט. הוא, כמו חבר ממושמע, עזב אותה.
שאלתי אותה מה היא עושה בבאר המסריח הזה. "אני אולי גרה ברמת
אפעל, אבל מישהו צריך לממן את הטיפול הפסיכולוגי, ומכיוון שרק
אני ואתה יודעים עליו, עדיף שזו תהיה אני, חוץ מזה, הטיפים פה
טובים". הצעתי לממן לה את הטיפול, רק כדי שהיא לא תצטרך להמשיך
לעבוד במקום הנוראי הזה. היא חייכה ושאלה אותי אם לא הייתי
צריך לשירותים. חייכתי חזרה ואז היא הלכה משם. כשיצאתי
מהשירותים, מלצרית אחרת החליפה אותה, ולי נאמר כי היא הלכה בלי
לומר כלום.

לא ראיתי אותה כבר הרבה זמן. את הבאר המסריח ההוא היא עזבה
באותו ערב, והבעלים לא יודע איפה היא. ילדה בת 18, עם פרצוף
הרבה יותר מידי רציני ממה שראוי שיהיה לה. ואיך שהיא נראית
כאילו תמיד טוב לה, והחיוך שלה. החיוך הזה, שתמיד שם, אפילו
כשהיא צריכה להתמודד עם גברים בגיל העמידה שבאים לבאר
סאדו-מאזו רק בשביל הקיק. היא לא צריכה, אבל היא מתמודדת עם
הכל לבד. רציתי להגיד לה שהיא לא צריכה, אבל היא יצאה מהחיים
שלי באותה דרך מוזרה שבה נכנסה.
אבל החיוך הזה והמבט שלה עדיין לא יוצאים לי מהראש.