לימין, לשמאל, גב, בטן, תנוחת עובר, ידיים מכוווצת, מסירה את
הפוך כי חם, רועדת, מתכסה שוב, מורידה את המכנסיים, לובשת את
המכנסיים, מורידה את החולצה, מורידה את המכנסיים, מסדרת את
הכריות, ימין, שמאל, פורשת ידיים, עוצמת עיניים, פוקחת....
ירח של אמצע הלילה חודר דרך החלון, בלי להביט בשעון אני יודעת
שעכשיו כבר לא לילה, אבל הבוקר ממש לא קרוב.
פסים של אור חוצים את החדר, אני מקשיבה לשתיקת הכבישים.
השעה הזאת מזכירה לי אותך, הכאב מתנקז מכל הגוף, כל פעם לנקודה
אחרת...וממשיך לזרום.
עם הדמעה הראשונה על הלחי אני מתחילה לעשות כפיפות
בטן,67...40...2,1 "אההה!!!!" אני לא יכולה לנשום..לא
יכולה, אני בוערת כולי, והשרירים השרירים כל-כך כואבים...אני
מפסיקה לרגע והכאב עדיין לא חזק מספיק כדי שאתה תיעלם...105,
100, 78....אפיסת כוחות. הרווחתי לעצמי כמה דקות של שלווה, אני
כבר לא חושבת עלייך...אי-אפשר, רק על הכאב הזה שאוחז בשרירים,
והאוויר שכאילו מסרב להיכנס בצורה סדירה לריאות.
הכאב מהבטן מתחיל לזחול למעלה, מרגישה אותך בגרון...נהפך
לבחילה.
אני מותשת, מותשת מכל הלילות האלה, אפילו כשאני מתעוררת ממש
מוקדם אני לא נרדמת, לא יכולה לנשום, לא יכולה יותר, לא
יכולה.
קמה, שמה על עצמי את המעיל הכבד...השחור, מכפתרת ויוצאת בשקט
מהבית.
הקיבוץ כולו שרוי באפילה, כנראה הפסקת חשמל. אני מהלכת בשבילי
העפר..יחפה, כפות הרגליים כבר התרגלו לאותן אבנים חדות,
זכוכיות, אין נפש חיה....רק המון רעשים של לילה. אני הכי שונאת
את הצרצרים, הזימזום שלהם מחריש אוזניים...חורק, הם נשמעים כמו
מחשבות.

אני הולכת לאורך המגרש כדורגל ונשכבת באמצע, הפעם האחרונה
שנרדמתי פה הייתה אחרי השיחה הזאת שלנו....
"כשיש לי מחשבות טובות אני נרדמת, לפעמים אתה עזרת לי
להירדם..." הקול שלי מהדהד בדממה. היום קראתי את השיחה הזאת,
מההיסטורי שלנו ב-icq...ועכשיו אני ממחיזה, אתה לעולם לא תזכה
לראות את הבעת הפנים שלי כשאני אומרת לך את הדבר הכי אישי
בעולם.
"אני עזרתי לך להירדם?" ההבעה שלך מבזיקה לי לרגע, אבל אני
לא יכולה לחבר למשפט הזה טון, אני לא מכירה אותך מספיק
טוב...אני מצליחה לרגע לשלוף מהארכיון איזה חיוך שנראה לי
מתאים.
"שומדבר רציני..." אני עונה, וחושבת לעצמי שהיו לילות שבהם
הייתי נותנת הכל בשביל קצת שלווה "סתם לפעמים אתה גורם לי
לחשוב מחשבות טובות וחביבות." עכשיו הייתי עירומה לגמרי.

הכל מתערפל לי לפתע, רק התמונה שלך בראש, מחייך, נשארת צלולה
וברורה, כאילו אתה כאן, העיניים לאט..לאט...נעצמות.

מחר כשאני אתעורר במגרש כדורגל, בתחתונים ומעיל כבד... בוערת
תחת שמש של שרב, אני אפרוץ בבכי,
אתה המחשבה החיובית היחידה.