[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איתי גרופר
/
היושבים בחושך

הרוחות מצליפות בחלון ממש חזק, אבל אין גשם. אם אין גשם, אז
נהיה קר, וייתכן שבאמת נהייה קצת קריר בחדר. אני מסטול מכדי
שאבחין, שארגיש. חוצמזה שהעכברים הארורים האלה, עם הציוצים
שלהם וכל ההתרוצצויות האינסופיות מפינה לפינה, בדירת החדר
שבעליית-הגג הקטנה, די מוציאים אותי מריכוז. וגם מדעתי, על
הדרך. אמצע הלילה בהארלאמר סטראט, אחד המרכזיים והנחשבים של
אמסטרדם. לילה שחור, קר, רווי-רוחות. כמה שקר עכשיו לג'אנקיז
שברחוב למטה. יכול להיות שאחד מהם מת ברגעים אלו ממש. אם לא
אצלנו, אז בדאמראק, בניואנדייק או ברד-לייט. יש הרבה נרקומנים
בעיר הזאת, וגם הרבה מקומות קרים למות בהם.

  שלושה, אולי ארבעה ימים שהרוחות לא נרגעות. מזכיר קצת את
הסופות שהלכו כאן באוקטובר. החשמל כולו נפל, לפני-כן נפלו שתי
חשמליות, עצים עפו, ובאוויר רקדו עשרות עלים, נשטפים בגשם,
ונסחפים הלאה. זה היה ממש ברוטלי, אבל, למזלי, בדיוק עבדתי
מחוץ לאמסטרדם, בבורסת-הפרחים ההזויה שבאלסמיר. ראיתי את כל
החשיכה ונזקי-הסערה, כששבתי בלילה להארלאמר. היה קצת מדכא
לראות את העיר הצבעונית הזו, במצב כה פגיע. כמו מסיבה מטורפת,
רוויית משתתפים דלוקים, שלפתע מפוצצת המשטרה. לא שמעו בהולנד
על דברים כאלה. יש פה הרבה סמים חוקיים, ובכל-מקרה, המשטרה
המקומית היא חתיכת בדיחה מטופשת. מה שכן, אני את הפיצוי שלי
קיבלתי.

  לפני כשבועיים, ממתין לחשמלית בליידספליין, בשבת בבוקר,
אחרי עוד משמרת לילה במלון, היה נדמה לי שנחת לי על הראש משהו
שונה. זה היה קר מידי בכדי להיות גשם, ורך מכדי להיות ברד. יש
פה הרבה גשם וברד, ולומדים לזהות. זה התחיל סולידי, עם פתיתים
קטנים וחמודים, ובמהלך הנסיעה... טוב, אז כבר הבנתי שיורד על
החיים שלי שלג. כשיצאתי מהטראם בתחנה הקבועה שלי, ה'קולק',
ראיתי רק לבן בעיניים. כבר חייתי בעיר מספיק זמן בכדי להתרגל
אליה, להביט ביופי שלה בעיניים קצת כבויות. עוד בניין ועוד
סמטה ועוד תעלה, והכל במעגלים. לא לוקח הרבה זמן לתפוס את
הפרינציפ. רק שאת הקסם שלה, את השקט העוטף של הרגעים ההם,
המושלגים, טרם גיליתי, עד אותו הבוקר. תפסתי קצת שלג בחרמון,
כשהייתי ילד והמלחמה בעיראק נגמרה. עכשיו אני קצת פחות ילד,
ובעיראק עומדת להתחיל מלחמה חדשה. הסמליות המחזורית של כל
הקיום שלנו, היא לפעמים עניין די מייאש.

  העכברים המזדיינים האלה. הם באמת הגזימו. אני כותב וצועק
עליהם 'קישט' בו-זמנית, והבני-זונות אפילו לא מתרגשים. אחד
מהם, קטנצ'יק, כל כמה רגעים מתקרב אליי ובוהה. ניסיתי להשיב לו
בהייה, והוא לא נרתע. פשוט הבטנו זה בזה, תקועים בעליית-גג
צפופה באמסטרדם, בחורף האכזרי הזה. אני מכיר את העכבר הזה.
נולד לא-מזמן, חי ברווח הצר שבין המקרר לקיר. הוא לא נראה טוב,
איבד את חדוות החיים העכברית שלו, אבל מי אני שאשפוט. אז אני
מגולח וחפוף, עם שתי עבודות, שלוש שותפות, דירה, חשבון-בנק
ופלפון. אני מביט בו, ויודע שגם הוא יודע. אם הוא לא היה חושב
כך, הוא אמור היה לברוח מהמבט שלי, כמו כל עכבר טוב. יודע
ששנינו בדיוק באותו המצב, ולו בלילה הזה, בסערה הזו, בחורף הזה
של 2003'. 'מאוסי'... את הכינוי הזה המציא לו חבר בריטי
מהאיזור, ילד נרקוטי מלונדון. בחור טוב, אבל כמו כל מי שנתקע
באיזור הזה של העיר, איפה שסוחרים בעצב, ובשאר הזמן בורחים
ממנו, הוא הלך לאיבוד. יש הרבה כאלה. ילדים מכל מיני מקומות
בעולם, שהולכים לשומקום הכי הזוי שמישהו יציע להם, או הכי
בטוח. תלוי מה הסם, ומה השפעות הלוואי. זה לא מקום שמח,
אמסטרדם, לא בחורף. למעשה, זה ההפך מזה. זה מקום שמנסה להיות
שמח בכוח, למרות שהוא מלא בעצב. וזה עצוב.

  ניק קייב צורח בספיקרס, הרוחות טורקות את החלון, מאוסי
וחבריו מצייצים את עצמם לדעת, אי-שם בחדר. זו תפאורה מלנכולית,
אבל אני עייף מלהילחם בה. בתוך כל זה, עמוק בתוך עוד לילה
קפוא, אני רק יושב בחושך, ושותק. עלה לי לראש משפט שהבחור
מלונדון אמר השבוע, עולה על גל חיוכים של איזה ג'וינט: "אני לא
צריך להשתנות, אני רק צריך עוד כסף". זה משפט יפה, קל לי
להזדהות, אבל זו לא חוכמה. זו גם לא האמת. הוא לא יוכל
להשתנות, גם אם ירצה, וכסף רק יזיק לו. קוקאין יקר בהולנד, ממש
כמו בכל מקום אחר שהוא לא קולומביה. הוא צריך להכיר קצת את
המציאות. להכיר בה זה לא מספיק. עלו לי גם כמה משפטים של חנוך
לווין, אבל אין טעם לנסות ולצטט אותם למישהו פה, בטח שלא
לכריסטופר, הילד מלונדון. זה יהיה כמו מנת-יתר של מציאות,
עבורו. עם הדאונים שלו, בין טריפ ל'היי', לא נראה לי שיעשה לו
טוב לשמוע על הליכות בחושך. רמות גבוהות מידי של הדחקה, בין
צחוקים רמים לדממה דקה. זו הרטוריקה בבניין שלי, ברחוב שלי,
וזה גם הלך-הרוח בעיר הזאת. נשמע מלנכולי, אבל אני עם מלנכוליה
מסתדר. גם לקצב של העיר התרגלתי. עם כל השאר אני חי בשלום די
קר. יותר ממה שאפשר לומר על נשיא ארה"ב. יותר ממה שניתן לומר
על כמה אנשים באזור בו אני חי. אחד מהם אולי מת עכשיו ממנת-יתר
של קור, קוק, או משהו אחר. יש הרבה דברים שיהרגו אותך בעיר
הזאת, וסיבה אחת למות. עכברים מתים פה מרעב וקור, אנשים רק
מבדידות.


                                   haarlamere straat,
Amsterdam







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שניצל זו מילה
ממש מצחיקה.

מפתיע שאנשים
אוכלים את זה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/7/03 12:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איתי גרופר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה