יונתן ישב ליד שולחן הכתיבה שלו ועבר בריפרוף על כל הדפים שהיו
פזורים על שולחנו כשמבט לא מרוצה על פניו. לאחר זמן מה הוא לקח
בלוק דפים חדש, עט פיילוט לעוס וכתב תאריך בפינה השמאלית
למעלה. יותר מזה הוא לא עשה. הוא בהה במשך עשרים דקות בערך בדף
ולא באמת עשה משהו חוץ מלשרבט ציורים קטנים ומטופשים בשוליים.
ברגע שהדף התמלא עד אפס מקום בקשקושים חסרי משמעות הוא קם
בתסכול, לקח את המפתחות והסיגריות ויצא מהבית כשברקע הפלאפון
מצלצל ועל המסך כתוב "דנה".
יונתן הסתובב ברחוב הסואן כשהבעה אטומה על פניו. הוא חלף על
פני חלונות ראווה מסתכל-לא מסתכל, בעט בפחית לאורך מספר בלוקים
ואפילו עצר פעם אחת לקנות חפיסת סיגריות בקיוסק עם שם מגוחך.
לאחר הסיגריה החמישית בערך הוא נתקל בפרצוף ידידותי. הוא קיבל
את הטפיחה על השכם כגזר דין מוות אבל נאלץ להצטרף ל"ישיבה על
קפה" כי הוא ידע שיש לו מה להגיד, לשמוע והוא התעייף מההתכחשות
לרגשות החיוביים שיש בו. לא משנה עד כמה שהוא רצה.
הוא בילה עם הפרצוף בסביבות השעה וחצי ונאנח מדי פעם עם הרגשת
העננים הורודים שמילאו אותו. הוא מאס בחיוך שלו וניסה להעלות
נושאים כאובים שהפרצוף לא יבין. הוא תמיד הבין.
הוא השקיע מחשבה בזה שהיה מצליח להתמודד עם האופוריה החברתית
הזאת אם היא הייתה באה לבדה, אך הבעיה הייתה שהיא הגיעה מלווה
בפרצופים ידידותיים נוספים שנקלעו לסביבה ומחשבות על "ישיבות
על קפה" נוספות שהוא פשוט מת לערוך.
כשיונתן הרגיש שהוא מת לצרוח מרוב "לונה פארקיות" הוא זז בטענה
שיש לו עוד סידורים. הוא באמת הצטער ללכת.
בדרך חזרה הוא החליט לעבור דרך ההורים. הוא שמע שזיקנה ומירמור
עלולים להיות מדבקים. לאחר שעתיים שהלעיטו אותו בגפילטע-פיש,
לפתן וחיוכים גאים הוא יצא מיואש עם שקיות של אוכל קפוא
לכשיתחשק.
בדירה הוא כבר לא יכל להתגבר על הגעגועים שלו לפלאפון והוא ידע
למה לאחר שקרא שרשרת של הודעות מחייכות ואחת מפתה, שלצערו לא
העיקה אפילו קצת.
הטלפון המפרגן מהעבודה הכריע אותו.
הוא לא יעמוד יותר בזרעים של מסטיק שנבטו בו. שרירי הלחיים
הכואבים העיקו עליו. הוא מאס בישיבה היומית התפלה ליד שולחן
הכתיבה.
ובאובדן שליטה מוחלט הוא ניסח הודעת סהרה ושיגרה לפלאפון השמור
תחת הכותרת "דנה". קיטלג את הפרצופים המחייכים כ-"לא מבינים
שום דבר" וקינח בזריקת המזון הקפוא לפח כי "נמאס לו שמתערבים
לו בחיים!".
ואז הוא נאנח לרווחה. וכתב.