ישנה גירסה שונה לסיפור הזה תחת הכותרת "תומר ההומו"-אתם
מוזמנים להיכנס לקרוא גם אותה ולהחליט איזו גירסה יפה יותר :)


יום רביעי, אני והחבר הכי טוב שלי תומר מטיילים ברחובות ת"א,
נכנסים לחנויות, קונים קצת (הרבה) בגדים וסתם נהנים ממזג
האוויר הקריר של הסתיו.

תומר, ילד או יותר נכון בחור בגילי, כלומר בן כמעט 18. הוא אחד
האנשים הכי יפים שאי פעם פגשתי, אבל כמובן כמו שציינתי הוא
החבר הכי טוב שלי ולא ה-חבר שלי. למה אתם שואלים? אז אולי זה
יענה לכם על כך...הוא הומו.
אומרים שאנחנו מפסידות את כל הטובים לטובת ההומואים, כנראה
שבמקרה הזה צדקו.

תומר בגיל 16 (בדיוק) במסיבת יום ההולדת שלו שיתף את כל
האהובים עליו בנטיות המיניות האמיתיות שלו וכמו שאומרים "יצא
מהארון". תומר תמיד היה משוגע כזה.
כמובן שהיו אנשים שקיבלו את זה יפה ואמרו לו שחפיף ושבעיניהם
הוא נשאר אותו תומר וזה בסדר מצידם ובאמת התכוונו לזה, היו
אנשים שאמרו את אותם הדברים אבל לא התכוונו אליהם והיו את אלו
שפשוט לא הגיבו והשתיקה שלהם אמרה את שלה.
אחד מהאנשים ששתקו היה החבר הכי טוב של תומר באותה שנה, אוהד.
בגלל שאוהד ותומר היו עושים הכל ביחד והוא חשב שהוא מכיר אותו
הכי טוב אז היה נראה לו מאוד לא טבעי שתומר מעדיף בנים על
בנות.
השתיקה של אוהב נתנה לו קצת זמן להתחיל לחשוב...אם זה אפשרי
שתומר נדלק עליו? האם יכול להיות שזה חירמן את תומר להיות איתו
במקלחות בבריכה? האם תומר ניסה לעשות לו משהו בזמן שהם ישנו
אחד אצל השני? ועוד כל מיני שאלות כאלו שקפצו לו לראש ולא נתנו
לו להירגע..אותן שאלות גרמו לו פשוט לקחת את הרגליים שלו וללכת
מהמסיבה.

תומר לא נעלב, להפך, הוא הבין אותו, הוא צפה שכך הוא יגיב וידע
שהוא צריך זמן לעכל את הבשורה. אבל אוהד לא חזר להסתכל אפילו
על תומר...עד אותו יום.
היום ההוא בת"א כשאני הייתי עם תומר.
אני ותומר כבר הגענו לשינקין, נדמה לי, כשזה קרה.
פתאום ראינו את אוהד, תומר שכבר ממזמן רצה להתקשר לאוהד אבל
התבייש אמר לו שלום. אוהד להפתעתנו החזיר גם הוא בשלום והיה לו
מן מבט מוזר על העיניים, מבט של שמחה בלתי מוסברת ולא בדיוק
חיובית. לא הבנתי מה פשר המבט באותו זמן אבל ידעתי כמה אוהד
חשוב לתומר אז קיוויתי לטוב ביותר.
אוהד ביקש בדרמתיות מתומר לבוא איתו כמה דקות לצד בשביל לדבר
על מה שקרה.
אני שלא רציתי להפריע עשיתי טלפון לחברה בשביל להעביר את הזמן
עד...ששמעתי את צעקה.
בהתחלה לא הבנתי מה קרה ואז ראיתי את תומר על הרצפה, כשפצע
גדול ונוטף דם נראה באזור החזה שלו.
אני בתיכון עוד התנדבתי במד"א אבל לפתע כל הידע שרכשתי במשך
הזמן שהייתי שם פשוט נעלם כליל וכל מה שראיתי היה את תומר.
מבלי לחשוב בכלל זרקתי את הפלאפון על הרצפה והחזקתי את תומר
בזרועותיי שנראו כל כך קטנות וחסרות תועלת באותו זמן, רציתי
להרים אותו, רציתי לקחת אותו לבית חולים, או למקום שיוכלו
לעזור לו...רציתי..אבל לא יכולתי.
בגלל שהמקום שבו היינו היה כמו מן סמטה כזו שאף בנאדם שפוי לא
היה נכנס לשם מרצון, לא היו אנשים שיעזרו לי.
אז מה יכולתי לעשות?
פשוט ישבתי שם בוכה, מחבקת את גופו הגוסס של החבר הכי טוב שלי
ומנסה להבין למה או איך כי מי...כבר ידעתי!
התחיל לרדת גשם ואולי זה אפילו קצת ניחמה אותי המחשבה שעכשיו
גם אלוהים בוכה על תומר.
במבט מזוגג מדמעות ראיתי את הפלאפון שלי שוכב ככה על הרצפה,
מתוך אינסטינקט לקחתי אותו וניסיתי להפעיל אותו, להפתעתי
הצלחתי.
התקשרתי והזמנתי אמבולנס למקום שהיינו בו.
תומר מת באמבולנס.


יום רביעי, אני מטיילת ברחובות ת"א, נכנסת לחנויות, קונה קצת
בגדים, וסתם נזכרת בתומר.
היום אני כבר בת כמעט 19 אבל תומר...הוא ישאר בן 18...לתמיד.