לפעמים, אבל רק לפעמים, קורה לי שאני מאבד את עצמי. פשוט ככה,
פשוט הולך לאיבוד. זה לא כאילו אף אחד לא מחפש אותי, אפילו אני
מחפש את עצמי, אבל אף אחד לא מוצא אותי. אני בדרך כלל מופיע
שבוע אחר כך עם בגדים שונים לגמרי ופרצוף שנראה כמו פרצוף שאתם
חושבים שאתם מכירים אבל אתם לא... פרצוף שכיח שכזה.
לפעמים אני חושב שאולי אני אותו אחד, מי שהייתי בהתחלה, לפני
שהתחלתי ללכת לאיבוד, לפני כל הבלאגן. אבל אז אני שוב הולך
לאיבוד, בתוך עצמי. ושוב. ושוב. ושוב.

ואני חוזר אני בן אדם אחר לגמרי, כל פעם. לא שחור ולבן, אבל גם
לא צבעוני. משהו בין לבין, תמיד משהו שונה. אני מרגיש כאילו יש
מיליון אפשרויות למי שאני יכול להיות ומה שאני יכול להיות, אבל
אני אף פעם לא יכול להגיד לעצמי 'עכשיו, עכשיו אתה אתה. עכשיו
אתה מי שתהיה עד סוף ימיך.' כי אני פשוט יודע, איפשהו בתוך
תוכי שזה פשוט שקר, ושזה רק עניין של זמן עד שאני אלך לאיבוד
שוב.

ולפעמים, אני מרגיש שאני כבר רוצה למצוא את עצמי. לדעת מי אני
ולאן פניי מועדות. לדעת מה אני אוהב לאכול, ממי אכפת לי, מי
האויבים שלי. מה אני אלבש מחר בבוקר, מה הצבע האהוב עלי. איזה
דגנים אני אוכל מחר בבוקר, במי אני אתאהב. מתי אני יצא החוצה.
מתי אני ימות.

ולפעמים, אני נהנה ללכת, גם אם זה לקצת זמן. אני מכיר אנשים
חדשים, אבל הם לא מכירים אותי. אני נעלם בתוך עצמי, מין חלל
ריק שכזה בדעת שלי, בתת מודע. מקום פרטי, שאף אחד לא יכול
למצוא אותי בו, גם לא אני עצמי.

ולפעמים, לפעמים אני פשוט לא אני. אני מישהו אחר. קורה. מה
לעשות, חפיף. נסחוב. נעבור הלאה.