תמיד ירד לזרוק את הזבל אחרי החדשות. בערב ההוא היתה מהדורה
מיוחדת שהתארכה עד השעה עשר בערב. כשהסתיימה המהדורה נעל את
נעלי הבית, קם, התמתח, לא הביט באשתו שישבה שם, לא אמר מילה,
הלך אל המטבח, לקח את הפח מעומק הארון, ויצא.
כשדלת המעלית נפתחה היא עמדה שם בפנים. יפה כל כך עמדה שם,
באור החיוור של המעלית, עם פח זבל ירקרק בידה, כמו מלאך שנפל
משמיים, עיניה נסכו שלוות שדות רחוקים של אושר. הוא נרעד.
רגליו התבלבלו וכמעט כשלו כשנכנס ועמד לידה.
שלום - אמרה, וקולה ענוג כמו קול הרוח החולפת בעלים.
שלום - מלמל.
והם עמדו שם שניהם, בתוך תא המעלית. שותקים. צוללים קומה אחרי
קומה, כמו נשאבים למטה בכוח משיכה מסתורי אל קרקעית לא נודעת.
ואז, הוא לא זוכר אפילו איך זה קרה, רגע אחד עוד היו עיניו
מסומרות לרצפה, ורגע אחר כך פתאום שפתיו צמודות לשלה, לשונה
עוטפת את לשונו, והם מתנשקים בסערת חושים, מתערבלים בנשיקתם,
מסתחררים כמו פרפרים של סתיו.

למחרת כשהסתיימה מהדורת החדשות המשיך לשבת על הכורסא ולא זז.
אתה לא יורד לזרוק את הזבל? - שאלה אשתו.
עוד מעט - אמר.
אשתו משכה בכתפיה.
הוא התעכב בבית עד השעה עשר, וגם אז הלך בצעדים איטיים,
מהוססים, נכנס למטבח, נטל את הפח, כל גופו נע בתנועות עצלות של
עונג ממשמש ובא, מותח את הרגע ככל האפשר.
אבל הוא לא פגש בה. גם לא בערב שלאחריו, וגם לא לאחר מכן. על
אף שהקפיד לרדת תמיד בשעה עשר. ותמיד לאט מספיק כדי לכסות עוד
כמה דקות מסביב. הוא ניסה לברר עליה. שאל את השכנים. אבל כולם
משכו בכתפיהם או סתם הנידו בראשם.
הוא לא מפספס מאז שום יום, תמיד בעשר עם הזבל, כמו שעון. חוץ
מהיום שהבן שלו התחתן, וגם אז הוא התאפק נורא חזק שלא לחמוק
מרחבת הריקודים, להיכנס למכונית, לעלות במעלית, לקחת את הפח עם
הזבל, ולרדת בדיוק בשעה עשר במעלית, כי אולי, אולי הפעם, היא
תופיע שוב, מי יודע.