הוא התיישב על האדמה, והביט מסביב בעיניים שזכרו מראות שמעטים
ידעו על קיומם.
הוא חיטט מעט בגלימות הארגמן שלו, והוציא שני חפצים, שניהם
נראו עתיקים אפילו ממנו.
הוא זכר את הכל, הוא אמר מילה אחת.

אני זוכר את המערה שלנו, עם הקירות שלפעמים נראו כמו שיניים של
נמר ולפעמים מחבקים, כמו הידיים של אמא, עם הפתח הצר שממנו בקע
האור, והאיש הגדול, שלפעמים חשבתי שהוא אבא שלי ולפעמים לא
ידעתי, אמר שצריך לכסות, כדי שהנמרים לא יכנסו., למרות שידעתי
שהוא גדול וחזק, ופעם הוא הביא הביתה ראש של נמר בלי בשר ואמר
שהוא הרג אותו. הוא היה חזק, אבל בחורף שאחרי כולם הלכו לאדמה
ואני כבר הייתי גדול מספיק בשביל לרוץ אחרי הצבאים ליד הסלע
הגדול, ולראות איך הם תמיד תמיד נופלים בעיקול מעל המצוק,
וללכת בשביל שמלמטה ולאסוף את הגופות שלהם, שיהיה מה לאכול,
למערה הישנה לא התקרבתי יותר. ואני חושב שמתישהו גם אני הלכתי
לאדמה.

גם את האוהל אני זוכר, ואת הנשים בשמלות הגדולות והנהדרות
שלהם, את אבא לא ראיתי הרבה, היה הולך עם העדרים וחוזר מעט.
יום אחד הוא בא אלי ואמר "מהיום אתה יוצא איתי", היה כל כך
נפלא לרעות את העדרים, ואז הגיע אדם גבוה על חיה מוזרה, אבל
יפה. אבא אמר שזה סוס, ורק לאנשים עשירים מותר לרכב על כאלה.
אבל אחרי שהאיש בא הכל היה שונה, האיש שאחר כך ידעתי שהוא
חייל, וראיתי אותו מת ממכה של חרב ישרה של כופרים מול העיניים
שלי. אפילו אני, שאבא שלי אפילו לא היה מזקני השבט רכבתי על
סוס והחזקתי חרב. את השבט לא ראיתי יותר, ואבא רק הסתכל עלי
לפני שהלכתי ולא ביקש כלום, אפילו שידעתי כמה הוא שונא את
המתכת.

אני זוכר את השמש, ואת הגנרל שאמרו לי לקרוא "הקדוש", למרות
שאף פעם לא הבנתי למה. ואני זוכר את החרב שלי מבהיקה בשמש. ואת
האנשים הגדולים והלבנים בשריונות ענקיים שבסוף למדתי לקרוא להם
כופרים. אני זוכר את האנשים נופלים בכל מקום, מדממים, אני זוכר
את האש.
אני זוכר איך שהם צרחו.
אני זוכר את האיש שהרג אותי, בחור רזה מאוד, לא חייל. אבל מהיר
מאוד, אני זוכר את הסכין ביד שלו, אני זוכר את התחושה, לקח לי
הרבה דורות להבין שזה היה כנראה רעל. אני זוכר את הכאב.

אני זוכר גם זמן אחר, בעיר, חשבתי שכבר נחתי, הייתי זקן. והיא
באה באמצע הלילה, כמו סופת חורף. היא ביקשה מקלט ללילה. אחרי
זה, על המוקד, כשנהיה כבר חם מדי, יותר חם מאז, כשהכריחו אותי
לעבוד ליד הכבשן עד שהשריון של הגראף יהיה מוכן. העזתי פעם
ראשונה לגעת בה, בקצה היד. האש שאגה והכל נגמר.

הרבה אחר כך, אני זוכר שישנו בבית שלנו, ליד הגשר שאבא שמר
עליו, אני וזכר שהתעוררתי כי חשבתי ששמעתי רעש של מנוע. הכרתי
אז את הרעש של כל הטנקים וכל המכוניות וכל המטוסים של המהפכה.

אבא אמר לי לחזור לישון כי לא הגיוני שהטי 27 עושים אימונים
לידנו. הרי הכל כל כך שקט כאן, והמלחמה רק במערב. לא הייתי כל
כך בטוח איפה זה המערב, אבל חזרתי לישון. התעוררתי מהיריות,
והדבר הבא שאני זוכר זה שרצתי להתחבא בשלג. שנתיים אחר כך, לא
הגשר ולא הבקתה כבר לא היו שם, אני זוכר את האש,והרעש של
המטוסים, והצעקות, הקומיסר גילה שאני צעיר מדי אבל לא גילה לאף
אחד, אפילו לא למפקד, זה לא כל כך שינה כי שבוע אחר כך הוא
נהרג בהפגזה של מטוסים והדם שלו נשפך לי על המדים הגדולים מדי,
אהבתי אותו. אני זוכר שכבשנו את עיר הזאבים, וראיתי את
הפרצופים של החיילים המתים שלהם, כמעט כמוני.
אני זוכר את הבורות.
ואיך טבחנו כל מי שרק חשבנו שהיה שם והרג אותם. למרות שלא
ידענו מי הם. אני זוכר את הפרטיזנים ביער, אנשים רזים,אמיצים,
הם אלה שאמרו לנו שאלה שהיו בבורות היו המשפחות שלהם.

אני זוכר את הילדים שרצו בין ההריסות כשכבשנו את העיר האחרונה
שלהם, סוף סוף. הם העבירו הודעות.
ואני סירבתי פקודה ולא יריתי בהם. צרחתי כמו זאב כשקשרו אותי
לאחד העמודים החרבים, וירו.

אני זוכר את הכיכר, ושוב שמעתי טנקים, ושוב של המהפכה, אבל
עכשיו כבר הייתי מבוגר יותר. וידעתי שהמהפכה הזאת כבר לא
לטובתי, לכן יצאתי להפגין, כשהכדורים פגעו בי, זה כבר לא כאב.

התרגלתי.

והתעוררתי שוב, ומסביבי היה אבק, ושמעתי צעקות בערבית, וראיתי
מישהו מרים אבן, דרכתי את הרובה, וכיוונתי לתוך האבק, הפעם אני
אהיה מוכן, אני כבר יודע מה לעשות, ראיתי ילד, הורדתי את הרובה
והלכתי משם, נמאס לי לשחק. אחר כך האשימו אותי בהרבה דברים,
כבר לא היה לי אכפת.
אני לא משחק יותר.



הוא חייך, והחזיר את כף הגננים והסכין הקטנה למקום ממנו באו.
הוא עצם את העיניים ,פעם אחרונה, גיבור נצחי, נבל נצחי, קוסם
נצחי, הוא רכס את הגלימה והסיכה הבהיקה בחושך. פניקס ודרקון,
סוף סוף מחובקים ולא נאבקים.

זה כבר לא משנה, זה לא הג'וב שלו יותר. הפעם אפשר
להיוולד, ולא לדעת אם תמות בסוף.
לא שזה אי פעם שינה משהו