גופך עטוי פז
ועיניך מתק
ושפתיך דבש
ניגר על מוץ
גופך הוא האלם
הממלא החלל
שבינות שיבולים זהובות
בבשלן
ובקצרן
אסם של חורף
ימלא
מקפיא בדידות
עד עוד קיץ.

ובאביב
מהו הפרח
שלא אקטוף בשבילך
ידיי מגואלות בצוף
בדמי יסמין אשמן מחמדיך
מוצצת מלשדך כל מכאוב
ובבערי
תבואתך
אחריב כל דאגה
הגודעת ענפיך כסתיו.

גון שפתיך
כפריחת התות
ורגליך נטועות בלבי
כאלון
מיתמר וצופה על גופי העירום
הרומש רגבי נירך
עד כלון.

ובקיץ הבא
אצא לשוח
בחיק שדותיך
ויערות עדך
המטר עליי פלאות פריחותיך
לבלב בי כנושאת פרייך
ואולי יום אחד
כשים יציפך
אשקע אף אני
ואפוג
אתפזר על פני ארץ
עקרה ומטורשת
סדוקה ובוערת
אך מלאת זכרונות.