אורות סגולים מהבהבים. תרועות חצוצרה וצלצולים נשמעים בקול
צורם ומעיק, מתחזקים ומתחזקים. רחלי תוחבת את ידה תחת הכרית
ושולפת את מכשיר הפלאפון הכסוף. היא לוחצת על כפתור ומחזירה את
המכשיר למקומו. היום אחליף את הצלצול, היא חושבת. הבנות האחרות
בחדר פקחו עיניים עצלות. האחת התמתחה והשנייה נאנחה קלות אך
שתיהן חזרו לעצום עיניהן במהרה. מנוסות היו כבר בקימה מעיקה זו
והיו כבר מכוונות לעצמן את השעון לכמה דקות קודם, ולו רק כדי
להרגיש איזשהו רווח עם שחר. דפקנו את המערכת בנות, אנחנו
חוזרות לישון! כעבור חמש דקות היה השעון מצלצל שנית והפעם, עם
פחות התנגדות, היו מתחילות לארגן את ענייניהן.
רחלי לא מצליחה להירדם שוב וגומרת בדעתה להתרומם ממיטתה. מה זה
משנה עוד חמש דקות מסריחות, עדיף להיראות כמו בנאדם... היא
שולחת רגל אל הרצפה וגוררת כפכף אצבע אחד. משחילה את רגלה,
מסתובבת עם רגלה השנייה ונועלת כפכף פלסטיק שני. היא מורידה את
תיק הרחצה והמגבת התלויים בוו על שלבי העץ של מיטת הקומתיים
וגוררת רגליה אל מחוץ לחדר. במראה, שפתיה אדומות ועל פניה פסים
כמו חרותים מקפלי הציפית. משפריצה מים קרים על פניה, היא שמחה
שקמה לפני יתר הבנות, היא מחבבת את הדקות האלה לבד, להתמהמה
בחדר האמבטיה. דקה ארוכה היא מביטה בהשתקפותה, מגששת על עור
פניה בחיפוש אחר פצעונים, היא אינה מרוצה כלל.  כף ידה אל הקיר
לתמיכה ורחלי מורידה את מכנסי הבוקסר המשובצים והגופייה
הכחולה. היא מניחה אותם על הספסל ונכנסת למקלחת בכפכפים. כעבור
דקה מגששת ידה אחר המגבת מחוץ לתא המקלחת. גם כשהיא לבדה בחדר,
אינה יכולה משום מה לצאת עירומה מן התא. תמיד חשה גם צורך
להפנות מבט או את גופה כולו כשאחת מחברותיה הפחות ביישניות
הייתה מתפשטת. כעת היא מתנגבת, לובשת תחתוני כותנה ילדותיים
וחזיית תחרה ומתיזה דאודורנט. רגל אחר רגל, נכנסת במדי ה-א'
שלה. הם מעט צמודים יותר משהיו ביום ראשון שעבר כשלבשה אותם
לאחרונה. ביום ראשון דיאטה, היא מחליטה. גופייה לבנה ועליה
מכפתרת חולצת מדים, תוחבת אותה בקושי לתוך המכנס. רוכסת את
המכנס וסוגרת את אבזם החגורה הדהויה. עונדת דסקית ושרשרת זהב
וקולעת את שיערה המתולתל לצמה. כעת מגיע שלב האיפור ורחלי
מקרבת פניה אל המראה.
מאופרת למהדרין, חוזרת רחלי אל החדר אל חברותיה שעדיין משפשפות
עיניהן ומתמתחות בפינוק. "כבר התלבשת? יש עוד פול זמן..."
אומרת רותם תוך מתיחת גופייתה מעל ראשה. רחלי מנצלת את הרגע
להביט בחזה של רותם, זקור ומלא. קנאתה מאלצת אותה להסיט מבט
והיא ממלמלת "אני יוצאת לעשן". בקומת הכניסה למגורי הבנות,
רחלי קונה כוס קפוצ'ינו מהמכונה ויוצאת החוצה. האוויר המדברי
מכה בפניה, היא מניחה את הכוס ושולפת חפיסת "Winston" מעוכה
מכיסה. כשהיא מציתה סיגריה חולף בה שוב אותו רעד מוזר בגוף.
היא מנסה לעקוב אחר הופעותיו האקראיות, האם זה כשהיא נרגשת
ממשהו חדש, כשהיא מהורהרת או אולי סתם כשהיא מעשנת. היא לא
יודעת מה היא חשה כרגע, נאבקת במצית ביד רועדת ולבסוף נושפת
החוצה אוויר רגיל, לא עשן. היא מרגישה מגוחכת מעט, לחוצה השם
יודע ממה, הרי היא היחידה בחוץ מלבד השומרים במגדל ובשער והם
גם כן לא מביעים התעניינות יתרה בעיוותי פניה הנאבקות ברוח.
רגליה מוצמדות לחזה, היא בוהה קדימה אל ההרים השוממים ומלטפת
את קרסולה תחת המכנס. אתמול גילחה את רגליה לקראת היציאה הביתה
ועכשיו נעים לה המגע החלק. מדי א' נותנים לך הרגשה אחרת ממדי
ב', נשית יותר. היא מתלבטת אם לפתח ציפיות לסוף השבוע או שמא
למדה כבר לקח ויותר לא תזעיף פנים ברכבת של יום א' בבוקר על
שגם הפעם לא הלך לה והנה עוד שבוע משעממם מפריד ביני לבין
ההזדמנות הבאה. הזכרים בבסיס לא באו בחשבון אפילו. בתשעת
החודשים שלה בבסיס, הספיקה לסבול חיוכים ממזריים בארוחת הבוקר,
המצביעים על כך שלא, הוא לא היה ג'נטלמן. היא לא רוצה עוד
חייל.
קמה מהספסל, רחלי מנערת לכלוך ממכנסיה ומשליכה את כוס השתייה
לפח. היא מחליטה לוותר על ארוחת הבוקר ולהגיע רק אחר כך למסדר
הדגל. היא מודיעה לבנות במסדרון שתפגוש אותן אחר כך ונכנסת
לחדר. מתיקה היא שולפת את הדיסקמן ונרתיק הדיסקים העבה,
המאוכלס בצפיפות, לעיתים בשניים או שלושה דיסקים במקום המיועד
לאחד בלבד. בימי שבת בערב, כשהיא ממיינת את הדיסקים, קשה לה
להחליט על אילו לוותר, מחשש שיתחשק לה מתישהו השבוע לשמוע שיר
אחד מסוים והוא יהיה בדיסק המסוים אותו דווקא לא לקחה. היא שמה
דיסק של להקה איסלנדית, כולו בשפה שאינה קיימת. היא אוהבת את
המילים יותר מכל שיר באנגלית או בעברית, נותנת להן משמעות
כרצונה. מילים מוערכות יתר על המידה, היא חושבת.
במסדר הדגל נוכחים החיילים הסדירים, המפקד התורן והרס"ר. יתר
אנשי הקבע לא נלהבים במיוחד מזכותם האדירה להצדיע לשמש הקופחת
בשמונה בבוקר והם מעדיפים להמשיך ולאגור כוח בשינה עבור משימות
היום החשובות. הרס"ר הוא האידיאליסט מכולם. תמיד מוכן ומזומן
להשאיר את החיילים בדום ולעבור חייל חייל, בחיפוש אחר אי
תקניות. כמוכן מוצא הרס"ר זמן לנאום בדבר חשיבותה של עבודת
הגינה. "אתם תתאבדו בשביל הדשא הזה" הוא צועק ברצינות גמורה.
מחשבתה של רחלי נודדת (האם היא אי פעם חדלה?) והיא מנסחת את
המציאות לשירה. היא שואלת את עצמה מתי לא תפחד כבר לרשום, הרי
יש לרשותה הרבה זמן.
במשרד, רחלי מרתיחה מים ומכינה שתייה חמה- קפה שחור למפקד
ונסקפה לעצמה. היא מכניסה כוס וצלחת עם עוגיות למשרד המפקד,
המושיט לה בתמורה מכתב להדפסה. תפקידה הוא של רכזת כוח אדם אך
סגן אלוף מזרחי עדיין רואה בה כפקידתו האישית וככזו עליה לשרת
אותו. למרות שהיא רואה בכך אי צדק, רחלי החליטה שאינה מתנגדת.
לעצמה הודתה כי היא אוהבת לשרת אנשים, גברים יותר מאשר נשים.
לעיתים היא מדמיינת את עצמה עם המפקד, ומחייכת לעצמה. היא
מחייכת גם אליו ומברכת על זה שיש עוד מקום אחד בגופה אליו אף
אחד לעולם לא יחדור. את המכתב סיימה להדפיס וכעת היא טובלת
עוגיות בקפה ואוכלת אותן אחת אחר השנייה בעודה מאזינה לתוכנית
הבוקר ברדיו ובוהה בלוח השעם המקושט שלה, כולו פו הדובים
וגארפילדים. היא מבינה שהגזימה וסוגרת את שקית העוגיות בתנועה
עצבנית פתאומית. מנגבת את פיה וחוזרת לעבוד. בחדשות מדברים על
הפסקת אש זמנית ורחלי מעבירה לתחנה ללא דיבורים. אחת הנהגות
נכנסת למשרד והן מדברות על החבר שלה ועל הנסיעה שלהם לאילת
בסוף השבוע. רחלי מהנהנת בהקשבה ושואלת שאלות במקומות הנכונים.
לרגע היא מאבדת ריכוז ומתמלאת גאווה על יחסי האנוש ומיומנויות
השיחה הסבלניות שרכשה לעצמה לאחרונה. היא מרגישה שהנהגת נהנית
מהאוזן הקשבת וגם היא מרוצה מעצמה. ביום ראשון בטח תשתף אותה
בחוויות מהשבת.

שעת הצהריים מתקרבת והבסיס מתרוקן מאנשים, מלבד אלו שתורם הגיע
להישאר לשמור. המפקד מאשר לרחלי לצאת הביתה, לא לפני ששאל איפה
היא גרה. היא מעריכה את הבעת הדאגה ויודעת שגם בשבוע הבא ישאל
זאת שוב, כמו עשרות פעמים קודם לכן. מסכן, יש לו הרבה על הראש,
למפקד.
עם תיקים גדול על הגב, רחלי וקבוצת חיילים פוסעים לעבר תחנת
האוטובוס. היא מדברת עם אחד האפסנאים על המסיבות שיש בסוף
השבוע ומה התוכניות של שניהם. היא יודעת שכשיגיע האוטובוס
יפסיקו לדבר וכל אחד יישב במקום אחר וממילא אין לה חשיבות רבה,
לשיחה.
השיחה פסקה עוד קודם, כשהחיילים מבחינים באוטובוס המתקרב לתחנה
ורצים לעברו במהירות. מתנשפים, הם מגיעים בדיוק כשהדלת נסגרת
והנהג עושה טובה ופותח שוב. היא מחייכת לנהג ומתיישבת בכיסא
מאחוריו. בעוד היתר עוברים לפנים האוטובוס. היא מחייכת חיוך
נבוך לכולם ועוברת לבהות בחלון. אישה גדולה, בת חמישים לערך
ומאופרת בכבדות מתיישבת לידה, "או, עכשיו אני מרגישה בטוחה,
ליד חיילת..." היא מצהירה. רחלי מסתובבת אליה, מחייכת וחוזרת
להביט בחלון. "כל הכבוד לצה"ל!" היא ממשיכה ורחלי מוציאה בחיוך
אוזניות מתיקה, מדליקה את הדיסקמן ועוצמת עיניים בהישענה על
זגוגית החלון. כעת היא מעמידה פני ישנה, למרות שמעולם לא
הצליחה להירדם בנסיעה. "עובדים קשה, החיילים, עייפים" אומרת
האישה לנהג זעוף הפנים. הוא שותק ורחלי מרחמת עליו, שאינו יכול
להירדם בכאילו.