[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ז'ני דרור
/
סיפורה של אורנה בר

הייתי בת 19 כשהתחתנתי. כל החברות אמו לי שבטח השתגעתי וגם
אחיותיי לא הבינו מה רע לי כל כך ולמה אני זורקת את החיים שלי
בשביל בחור, "סתם אחד, תמצאי כאלה מליון." אמרה לי אחת
האחיות.
אמא שלי לא דיברה איתי שבועיים אחרי שהודעתי לה שאנחנו
מתחתנים. "בעוד חודש תבואו לרבנות, נשמח אם תהיו איתנו." אמרתי
לה ואז אמא שלי שברה את שתיקתה "מה פתאום ברבנות? הבת הבכורה
שלי תתחתן רק באולם!" וככה, תוך זמן קצר ההורים דאגו לכל
הסידורים: ההזמנות, האולם, השמלה וכל המסביב.

החבר שלי, צוף, היום בעלי, זרם עם כל העניין. מתחתנים? יאללה,
אז מתחתנים. בעוד חודש? שהיה, למה לא?! בחור מקסים, כך חשבתי
אז ועד היום אני חושבת. הוא קצת אחר, שונה מהבחורים האחרים
שהכרתי.
הוא אדם מוזר, נטע זר בארצנו המחוספסת, המתיימרת להיות
תרבותית.
היה מתאים לו לחיות באיזו מושבת נזירים ולזרום עם החיים לאן
שיקחו אותו, ככה היה וככה הוא תמיד.

ההורים שלו אף פעם לא היו בתמונה, לא ידעתי מי הם ומהיכן
הגיעו, לא ראיתי אותם מעולם. פעם בעלי סיפר לי, שהם בכלל גרים
בחו"ל ופעם או פעמיים בשנה הם מגיעים לביקור. בערך חצי שעה הם
מקדישים לו ובשאר הזמן דואגים לסידורים שונים. את ביתם שנמצא
במושב רביבים, הם משכירים לזוג מבוגר, בערך בגילם, זוג ציונים
שאת תרומתם נתנו זה מכבר למדינה וכעת רוצים לנוח מעמלם.
הוא בן יחיד. הוריו מעולם לא סיפרו לו על עברם ולא על תכניות
לעתיד. הוא בעצם גידל את עצמו. הוריו תמיד נעדרו מהבית, מי
לעבודה ומי לחיי החברה הסוערים. ככה, כל חייו היה זורם...

אחרי שכולם התרגלו לרעיון ועיכלו את היותי נשואה, התחילו להציק
בשאלות על ילדים. "נו, אז מתי תביאי לי נכדים?" אמא שלי היתה
שואלת בכל סופשבוע כשבאנו לארוחת צהריים.
אחרי כמה חודשים של נדנודים כאלה, התחלנו גם אנחנו לחשוב שבאמת
יכול להיות נחמד להפוך עכשיו להורים. בלי נסיונות ומאמצים
מרובים, פשוט כשגרת חיים של זוג נשוי ומאוהב, חשבנו שכך יתממש
לו החלום.

עברו מספר חודשים, כלום לא קרה. התחלתי לחשוב שאולי יש בעיה.
החלטתי להיוועץ ברופא הנשים, אולי יהיה לו איזה רעיון לפתרון.
בינתיים לא אמרתי לבעלי דבר על החששות שמקננות בי.
הרופא בדק אותי, שלח אותי לבדיקות שונות ואחרי כשבועיים הודיע
לי חגיגית: "לך אין שום בעיה, תגידי לבעלך שכדאי שהוא גם יבדוק
אם הכל בסדר אצלו."

חזרתי נבוכה מעט הביתה וחיכיתי לשובו של בעלי בערב מן העבודה.
הכנתי ארוחה חגיגית, קצת מוגזמת מהרגיל ובאמצע הארוחה בין
החלפת חוויות היום לתכניות לסופשבוע, הנחתתי עליו את הבשורה.
"הלכתי לרופא לבדוק למה אנחנו לא מצליחים להיות בהריון."
"ומה הוא אמר?" שאל הבעל בהפתעה לא מוסתרת. "הוא עשה לי כל
מיני בדיקות ומצא שהכל בסדר אצלי, אבל הוא אמר שכדאי שגם אתה
תבדק." אמרתי במבוכה. בעלי לא אמר דבר, רק חייך חיוך קטן ומעט
נבוך.

"לא סיפרתי לך אף פעם, כי לא חשבתי שזה משנה משהו." אמר. ואז
סיפר לי בעלי כי אכן ישנה בעיה שנתגלתה עוד בילדותו, אך מעולם
לא חשבו שהדבר ישפיע על פוריות ועל הקמת משפחה.
עכשיו היה תורי להיות מופתעת. אחרי שיחה גלויית לב זו, החלטנו
לפנות למרפאת פוריות ולהתחיל בטיפולים. לא היינו מוכנים לוותר
עכשיו על הרצון להביא לעולם ילד משלנו.
מה שהתחיל כמעין קוריוז של הורים צעירים הפך עכשיו לכמיהה, רק
בשל העובדה שאולי לא נוכל אף פעם לגדל ילד שהוא כולו שלנו.

במשך חודשים חיכינו לתוצאות הטיפולים. אחרי שנה בערך, כשאנחנו
נשואים כבר כמעט שלוש שנים, הצלחתי להכנס להריון. הייתי כבר
בחודש שני והתחלנו לחפש שמות. הרופאים אמרו לנו שהשמחה עוד
מוקדמת ושלא כדאי לצפות ליותר מדי, כי בדרך כלל, בפעמים
הראשונות, גם בלידות ספונטניות, ללא הפריה וללא טיפולים, יש
אחוז גבוה של הפלות, שפשוט העובר לא נקלט טוב.

למרות האזהרות, אנחנו כבר התחלנו לערוך רשימות שונות בכל
התחומים הקשורים לתינוקות.
אחרי חודשיים ושבוע, אכן העובר נעלם. הייתי מדוכאת ולא רציתי
להתקרב לשום דבר שדומה לתינוק.
אפילו גור כלבים שבעלי הביא חודש לפני כן, "כי זה טוב לילד
לגדול עם בעל חיים בבית." גם אותו לא יכולתי לסבול.

בעלי הוא זה שעודד אותי שנמשיך לנסות "אי אפשר לוותר עכשיו. את
תראי שעוד תהיה לנו ילדה מקסימה והיא תהיה דומה לך."
הוא שכנע אותי. ידעתי שאני יכולה לסמוך עליו, שברגעי המשבר
שיהיו באמצע הדרך, יהיה לי על מי ליפול.

זה לקח כמעט תשע שנים, אבל ביום הנישואים האחד עשר שלנו קיבלנו
את המתנה הכי יפה שיכולה להיות.
נולדה לנו בת מקסימה, אוהב שמה. אוהב אותה לנצח, אוהב כל
הזמן.
ההצלחה הזאת קירבה אותנו, ההורים כל כך, ואיחדה את כל המשפחה
סביב אוהב הקטנה.

אוהב היתה ילדה בריאה, מפותחת, סקרנית ויפה מעין כמוה.
כל דבר שעשתה היה נפלא בעיני. כל חיוך, כל צליל שהגתה.
כל החלפת חיתול היתה חגיגה שלמה של ריקודים ושירים.
כשהחלה לזחול ואחר לשבת וללכת - חשבנו שהילדה הזאת פשוט גאון.

ביום הראשון של אוהב בגן, כשהיתה בת שלוש, בכיתי נורא. לא
יכולתי להפרד ממנה. והיא, כמו כלום, כבר נכנסה לגן, פגשה חברים
חדשים. לא הסתכלה לאחור. השאירה אותי, את אמא שלה, שגידלה אותה
שלוש שנים תמימות, שחיכתה לה תשע שנים.
ככה, ליד הדלת, עומדת לה אמא בדמעות ופשוט בוכה.

השארתי אותה לשחק והלכתי הביתה להכין לה את ארוחת הצהריים שהיא
כל כך אוהבת. אחרי שעתיים לא יכולתי יותר, הלכתי לראות מה
שלומה. רציתי לראות שטוב לה, שלא מציקים לה ושהיא שמחה.
הגננת כל כך הבינה אותי ואפשרה לי להציץ עליה אבל הציעה שלא
לתת לאוהב לראות אותי.
"זה יקלקל לה את האמון שהיא נותנת בסביבה ובגננת." הסבירה.
אחרי שעה חזרתי לגן לקחת את אוהב הביתה. היא היתה מאושרת לראות
אותי. רצה אלי בידיים פשוקות ובחיוך זורח.
"אמא, ציירתי ציור. רוצה לראות?" הסתכלתי בשרבוט הצבעוני של
אוהב הקטנה. "איזה יופי, עשית את כל זה לבד?" "בטח!" אמרה
האוצר הקטן שלי. תליתי את הציור במקום בולט בסלון כדי שכל
האורחים שיגיעו יראו את הציירת החדשה של המשפחה.

השנים חלפו, ואוהב הקטנה הולכת לבית הספר. שוב אני בוכה. עכשיו
כבר אי אפשר להישאר ולהציץ. אוהב שלי בכיתה אלף. היא לומדת
לקרוא ולכתוב ולומדת חשבון וטבע. אוהב חוזרת כל יום הביתה
מאושרת וחכמה יותר מיום ליום. אוהב אוהבת ללמוד ואוהבת את
החברים והחברות החדשים מהכתה.
יום אחד, באמצע השנה, אוהב כהרגלה ביקשה ללכת מבית הספר עם
חברה. בררתי עם אמא של אותה ילדה והיא הסכימה.
שמחתי שאוהב שלי חברותית ומקובלת ושהיא נהנית מחיי החברה
החדשים שלה. קבענו, האמהות, על שעת איסוף אחר הצהריים ונפרדתי
בחיבוקים ונישוקים מאוהב האהובה.

אחרי שעתיים בערך, צלצלתי לאותה חברה הביתה, לשמוע איך אוהב
מסתדרת לה שם ואם היא נהנית. אף אחד לא ענה. זה היה די מוזר,
כי אמה של החברה לא ציינה שהם יוצאים למקום כלשהו. התחלתי
להרגיש לא טוב וניסיתי להרגיע את המחשבות שהחלו לעלות. "מה אם
קרה משהו נורא?" צלצלתי שוב אבל לא היתה תשובה.
הנחתי את שפופרת הטלפון ומיד נשמע צלצול. קפצתי בבהלה ומיד
הרמתי את השפופרת.
"אוהבי, זאת את?" שאלתי בדאגה. "לא. אני מדברת עם גברת בר?"
שאלה אשה לא מוכרת מעבר לקו.
"כן, זאת אני." עכשיו החדר התחיל להסתובב מול עיני. "נמצאת
איתי גברת יפה כוכבי שרוצה לדבר איתך."
זאת אמה של הילית, החברה אליה הלכה אוהב, מה כבר קרה?
"יפה, מה קורה? איפה אתם? אני ניסיתי לצלצל ולא עניתם! איפה
אוהב? הכל בסדר?"
מעבר לקו נשמע קולה של יפה, רועד ונסער. "היתה תאונה. אנחנו
בבית החולים. תבואי לפה, אני אסביר לך הכל."
"אבל הילדה, אוהב שלי, היא בסדר, נכון? הכל בסדר?"
יפה פרצה בבכי וניתקה את הטלפון.
חשבתי שאני משתגעת, הרגשתי שאני עומדת להתמוטט. היא לא ענתה
לי. מה כבר יכול להיות???
מיד צלצלתי לצוף, גם כדי שיהיה בעניינים וגם כדי שידע שעוד רגע
הוא צריך לאשפז אותי.

צוף לא היסס ותוך עשרים דקות היה כבר בבית ונסענו לבית החולים.
במיון הפנו אותנו לטיפול נמרץ, שם מצאנו את יפה ובתה הילית,
יושבות בחדר ההמתנה, המומות וחבולות.
צוף ניגש אליהן ופנה ליפה "איפה אוהב?" הוא שאל. "היא בפנים,
מנסים להנשים אותה, היא נפגעה קשה."
"את יכולה להסביר מה קרה?" צוף שאל.
"היה חם, הבנות רצו גלידה. ירדנו כדי לנסוע לקניון לקנות
גלידה. היינו צריכות לעבור את הכביש כדי להגיע למכונית שלי,
שחנתה על המדרכה מול הבנין שלנו. אני לא יודעת בדיוק מה קרה
אבל הגיעה פתאום מכונית מהסיבוב, לא שמענו אותה ולא ראינו
אותה. אוהב הלכה מאחורי. המכונית פגעה עם הקצה בי ובהילית
ועפנו מעט הצידה, בגלל זה קצת נחבלנו. אבל אוהב... היא לא שמה
לב... היא לא הספיקה לזוז..."

לא יכולתי יותר למשוע אותה מתארת את מה שקרה, פשוט התעלפתי
במקום בו עמדתי וצנחתי על הרצפה.
צוף רץ להרים אותי וצעק לאחיות שיבואו לעזור.
יפה לא יכלה להפסיק לספר את שקרה. "הספקתי עוד להציץ על הנהג.
הוא לא היה יותר מעשרים... ואוהב שכבה על הרצפה... הוא פשוט
נסע לאחור וברח משם..."
כל הזמן הזה, אוהב שוכבת לה על המיטה בטיפול נמרץ, כשמסביבה
רופאים ואחיות מנסים להשאיר אותה עוד רגע בחיים.
בינתיים אני התעוררתי למציאות הקשה שנחתה עלי.

בעוד חודשיים נחגוג לאוהב יום הולדת, היא תהיה בת 7. אני אקנה
לה את השמלה התכלת שכל כך רצתה, זאת עם הציור של החתול והסרט
שקושרים מאחור. היא תקבל מתנות מכל המשפחה האוהבת, נעשה לה
מסיבה גדולה. גם לחברים מהכתה נעשה מסיבה, באיזה מסעדה או
משחקייה... היא מאוד תשמח...

התחלתי לבכות, צוף לידי מוחה דמעה ובגרון חנוק מחבק אותי.
"יהיה בסדר, את תראי שהכל יסתדר." משום מה, הפעם לא האמנתי לו.
הוא לא שכנע אותי. הרגשתי שהפעם לא יהיה סוף טוב.
לחדר נכנסה רופאה צעירה, חמורת סבר, הודיעה לנו שאנחנו יכולים
להכנס לחדר בו נמצאת אוהב.
"היא מחוסרת הכרה. היא ספגה פגיעה קשה בראש ובגב. גם אם
תתעורר, היא לא תחזור לעצמה." אמרה ויצאה.
הלכנו לראות את בתנו, אולי בפעם האחרונה כשהיא בחיים.
באותו הערב נשארנו בחדרה, ישנו לצידה. כל הזמן החזקתי לה את
היד, שתדע שאמא לידה. למחרת בבוקר התעוררנו לקול צפצוף
המכשירים שהחזיקו את אוהב שלנו בחיים.
הצפצופים הלא נעימים גרמו לי לבחילה ולסחרחורת. ביקשתי מצוף
שיביא לי קפה או מים, מה שיהיה. הגרון שלי היה יבש והייתי
חייבת לשתות משהו. לא רציתי לקום בעצמי, כי אולי אוהב תתעורר.
עד שצוף הספיק לחזור, דיברתי עם אוהב. סיפרתי לה כמה שאני
אוהבת אותה ואת כל מה שאני מתכננת לה ליום ההולדת שלה. אולי
היא תשמע ותתעורר.

אוהב לא התעוררה. בערב קבעה הרופאה חמורת הסבר את שעת מותה.
אוהב שלי מתה לשווא. תשע שנים חיכינו לה - ברגע של טפשות ושטות
אחת של נהג לא זהיר ופחדן - הילדה פשוט נעלמה.
לא הספקתי להיפרד ממנה, לא הספקתי לחגוג לה יומלדת, לא הספקתי
לגדל אותה - והיא איננה.

המשטרה התחילה לחקור את הארוע ולחפש אחר הנהג הדורס שנמלט.
פרסמנו מודעות ברחוב ובעתונים כדי שמי שראה את התאונה יוכל
לעזור במציאת הנהג.
במקרה, פנה אל המשטרה אדם אשר באותו אחר צהריים נוראי יצא אל
מרפסת ביתו כאשר שמע את חריקת הבלמים. מורגל לאירועים של "כמעט
תאונות" ברחוב החליט להציץ ולרשום את מספר המכונית, עוד בטרם
ידע כי קרתה תאונה. בדרכו למרפסת כבר שמע את הצעקות והצרחות של
האם ובתה אשר נפגעו קלות.
מאחר והנהג הדורס היה מבולבל, הוא לא נמלט מהר וכך הצליח השכן
לכתוב את מספר המכונית. ליד המספר ציין את השעה והתאריך.
זה הספיק למשטרה בכדי לגלות מיהו בעל המכונית. לאחר שהתברר כי
בעל המכונית הוא אדם כבן 40 ובשל עדותה של יפה, כי הנהג היה
כבן 20, חקרה עוד המשטרה ומצאה כי באותו יום אכן נתן בעל
המכונית לבנו בן ה- 18, שלא מזמן קיבל את רשיון הנהיגה שלו
ובקרוב מתגייס לצבא לנהוג מסביב לרחוב בו הם גרים.
בעל הרכב לא ידע דבר על התאונה אך ציין כי באמת בנו חזר, באופן
מפתיע ביותר, תוך כעשר דקות ולא אמר דבר. הוא לא שם לב אם בנו
היה נסער, "הנוער, אתם יודעים, הם מפתיעים בתגובותיהם ולכן לא
שאלתי אותו כלום." כך אמר.

המשפט התחיל מיד בתום החקירה. השופטים היו תמימי דעים לגבי אי
חפותו של הנער. הנער ניסה להגן על עצמו בטענה שהילדות התפרצו
לכביש ועברו בצורה רשלנית. עדותה של יפה הכשילה את נסיון ההגנה
כושל של הנער. אני וצוף נכחנו בכל הדיונים. כאשר נחרץ דינו של
הנער לשבע שנות מאסר ושלילת הרשיון לצמיתות חשתי מרומה וכעסתי.
בעוד בתי נלקחה ממני לעולמי עד ולעולם לא תזכה להגיע לתיכון,
לצבא, להכיר בחורים, להתחתן ולגדל משפחה הנער הפחדן הזה שהרג
את הילדה ועוד ניסה להאשים אותה בכך, הוא יצא מהכלא לפני גיל
30, יספיק להשלים את לימודיו ולבחור בכל דרך שיבחר ואף להקים
משפחה.

יפה והילית ניסו לשמור איתנו על קשר לאחר התאונה. לא רצינו
לשמוע מהם כלום. ניתקתי את הקשר וביקשתי שלא יעברו ברחוב שלנו
וכשרואים אותי במכולת שפשוט יפנו וילכו. נתתי ליפה את היקר לי
מכל וברגע של חוסר תשומת לב היא איבדה לי את הילדה. היא לא
אשמה, זה נכון. באותה מידה יכלה היא או הילית להיהרג, אבל לא
רציתי כל תזכורת לאירוע ההוא. אני חיה עם הידיעה שהבת שלי אבדה
לנצח.
אוהב, לנצח אותה אוהב.
הילית תמשיך ללמוד ותסיים את בית הספר ואחר כך תלך אולי לצבא,
תכיר בחורים, תתחתן ותקים משפחה, בעוד שאני חיה עם הזכרונות
ועם אוהב שתמיד תשאר כמעט בת שבע ועם המחשבות על מה יכולה היה
להיות.

אמא שלי הציעה שאולי ננסה שוב, להביא עוד ילד. מגוחך. בשביל מה
להתאמץ?!
את מגדלת ילדה שש וחצי שנים וברגע גורלי אחד, נער פחדן פוגע
והורג והשופטים חושבים ששבע שנים יספיקו לתקן את הבן אדם.

עברו כבר עשר שנים מאז. היום אני בן אדם שונה ממה שהייתי
כשאוהב היתה בחיים. אני ממורמרת וכועסת. לא סומכת על אנשים.
אני וצוף ממשיכים את החיים כאילו מופעלים בשלט רחוק. נוגעים לא
נוגעים בחיים ובסובבים אותנו.
אנחנו אנשים עצובים מאוד. צוף כבר לא זורם עם החיים כי הם לא
זורמים ישר. יש סלעים בנהר החיים - כשאתה נתקל בסלע זה יכול
לכאוב מאוד. לפעמים קצה הסלע הדוקרני פוגע ישר בלב.

אחרי עשרות פגישות אצל פסיכולוגים, חזרנו לחיי שגרה. הוא
לעבודה ואני ליצירה. אני כותבת ומציירת ובערב מרצה בפני נהגים
בשיעורי רענון. נהגים שסרחו וצברו נקודות לרעתם. הם חושבים שזה
כמו משחק: התנהגתי לא יפה, קיבלתי כמה נקודות רעות. עכשיו אני
אהיה ילד טוב ואקשיב יפה מה אומרים לי וימחקו לי את הנקודות.
אחר כך הם חוזרים לסורם.

כל פגישה מתחילה כך:
שלום, קוראים לי אורנה בר. אתם כאן כי אתם מסכנים חיי אדם כאשר
אתם עוברים על חוקי התנועה בזמן הנהיגה. אני כאן לספר לכם היום
על הבת שלי אוהב. אוהב היא בת שש וחצי. הנה התמונה שלה. אוהב
תמיד תשאר בת שש וחצי, כי את אוהב דרס למוות נער בן 18. הוא
נידון לשבע שנות מאסר והיה אמור להשתחרר לפני שלוש שנים, אבל
שחררו אותו שנתיים מוקדם יותר בגלל שהתנהג יפה. הוא גם הבטיח
שלא יעשה את זה יותר. אין לו ברירה, את הרשיון, שקיבל רק כמה
חודשים לפני שדרס את אוהב, שללו השופטים לצמיתות.
היום הנהג הדורס הוא בחור בן 28, בוגר אוניברסיטה במדעי החיים
ואב לתינוקת בת שנתיים.
תגידו לי אתם - איפה הצדק?


זהו סיפור בדוי, עם שמות בדויים המתבסס על מקרים יומיומיים
שעלולים לקרות לכל אחד ואחת מאיתנו. הוא נכתב מתוך הכאב על
המוות הכל כך מיותר, בעיקר של הילדים, בתאונות דרכים יום-יום.
הסיפור נכתב לפני כשנתיים וייתכן שכיום הייתי כותבת אותו קצת
אחרת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מאה דולר שאני
מצליח לעבור בין
שני אלה !





מתוך הקופסה
השחורה של המטוס
הראשון


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/7/03 21:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ז'ני דרור

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה