חיי חלפו במנהרת הזמן כמו רכבת מהירה
יד נעלמת דחפה אותי כל יום במעין שגרה,
כי בעצם אין ברירה.
הבוקר מגיע, אותה שגרה יומית מתחילה.
הצהרים כבר עברו, ערב ושוב לילה,
עם או בלי שינה.
יום ועוד יום, שבוע עובר.
וחודש חולף לו.
קמים, מתלבשים, לעבודה ולגן, אחר-כך מסיימים
וחוזרים לחיים הקטנים.
הכל מתנהל כאילו על מי מנוחות.
ושוב שנה חלפה לה.
המשפחה מתרחבת, המשפחה גדלה.
פה חתונה, שם יומולדת או ברית מילה.
רגע של עצב בלוויה, גם קורה, זה קרה.
הילדים גודלים והחיים ממשיכים.
ואני ברכבת החיים - דוהרת במנהרה האינסופית.
לא עוצרת לרגע, לא חושבת שניה.
רוצה לרדת, אבל אין שום תחנה.
מכל הכיוונים, מבטים, לבטים.
מה? זה כל מה שעושים?
מה לכל הרוחות אני רוצה?
יש איזו עצה? איפה פה היציאה?
הרכבת דוהרת במנהרה, ללא כל תחנה,
אין עצירה.
והשגרה, אותה שגרה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.