כולם מקטרים על כמה שהחיים לא הוגנים. ילד בן 6 שרוצה אופניים,
כינה על ראש קרח, פינגווינים שנשפטים על סמך מראה חיצוני בלבד
(ולא יודעים "אווה מריה") ועוד ועוד ועוד.
אז כן, גם לי מותר. אי לכך אני אנצל את הזכות הזו עד תומה
ואומר שהחיים שלי לא רק רעים, מסריחים, מענים ונוראיים, אלא הם
גם בכלל לא מעניינים.
כל יום אני יושב באותו מקום, זה המקום שנקבע לי עוד מהיום
הראשון. על המסך הגדול אני רואה תמונות של מה שקורה בעולם
האמיתי.
האמת? יש שם בעיקר סרטי פורנו סופט-קור, אבל בעצם זה כל מה
שמעניין אותנו, לא?
השיא מגיע כשמזעיקים כמה מאתנו לענות לקריאה. אתם מבינים,
הארגון שלנו פועל כמו שאר ארגוני החירום. מגיעה קריאה ועלינו
לענות לה בהקדם האפשרי.
הבעסה היא שתמיד זה קורא בקטע הכי מרגש בסרט! שמישהו יהרוג כבר
את המרפי הזה...
אבל בעצם...על מה לעזאזל אני מתלונן?! לי אף פעם לא קראו,
עובדה שאני עדיין כאן! יש את המיתוס הזה שכל מי שיוצא אף פעם
לא חוזר, אבל לנו אין דרך לדעת, הקשר עם כוח המשימה מנותק
מתישהו במהלך הפעולה כל פעם מחדש, והאחראים עדיין לא גילו
למה... יש לי חשדות שהבוס הגדול יודע משהו ושזו הסיבה שהוא
מלמד את כולנו לשחות עוד כשאנחנו קטנים, אבל לך תשיג מידע
מהבוס...
ועדיין ממשיכים לשלוח אותנו. למרות הכל. בכל זאת על העבודה
להיעשות, ואם לא אנחנו אז מי?
אז כאן אני יושב מדי יום ביומו. מביט במסך, מחכה שיקרה משהו
מרגש קצת יותר מסרט ומסעדה לפני הסקס, ותוהה מה יקרה ביום
שיקראו לי.
מצד אחד אני אתרגש מאוד, ומצד שני אפחד. מה שבטוח, אני אדע
שאין לי ברירה אחרת, זה התפקיד שלי ולשם כך אני כאן.
קוראים לי סמית', ואני תא זרע.