הוא נכנס לפאב, ובקושי הצליח להגיע אליי. ארבעה גברתנים שולחן
לידי היו בעיצומה של תחרות שתיה מאסיווית. כנראה היה זה הגמר,
שכן שישה בקבוקי ודקה ושלושה בקבוקי וויסקי היו מונחים על
הרצפה, ריקים עד הטיפה האחרונה, ואחד המלצרים פקח עין מתמדת על
המאורע כדי לא לפספס את השניה בה עליו להביא עוד בקבוק.
אני ישבתי לבדי בשולחן ולגמתי באיטיות מילקשייק בננה. הוא
בקושי הצליח להגיע אלי, כי אחד הגברתנים היה לפתע משוכנע שהוא
דודתו שבאה לבקר מפלורידה. אבל בסופו של דבר הוא הצליח. הוא בא
לספר לי שהיא מתה.

היא מעולם לא הייתה לבד. גם כשראיתי אותה לראשונה. הייתה זו
הבעת פניה שלכדה את עיניי. היא הייתה מוקפת במספר חברות, והללו
ניהלו איתה שיחה מסויימת. למרות חלקה הפעיל בשיחה, רווחה לא
הייתה במקום, ועיניה הצביעו על כך. הבעתה הייתה מרוחקת
וחולמנית.
לפתע היא ראתה אותי בוהה בה סתם כך. מבוכה גדולה תפשה אותי, אך
היא לא עשתה דבר. לרגע תהיתי אם היא באמת הבחינה במבטי או
שעיניה רק במקרה הביטו לכיוון שלי כרגע כאשר המראות שהיא רואה
שונות בתכלית. באותו רגע הייתי בטוח שהיא מביטה דרכי על עולם
יפה יותר שמציירות לה עיניה.
לפתע היא חייכה. רציתי להאמין שהיא מחייכת אליי, אך לא
הצלחתי.
לפתע גבר זר הגיע לאזור. לבוש היה חולצה לבנה מגוהצת ומכנסיים
חומים. שיערו הקצוץ הבהיק בשל אי איזה תכשיר בו השתמש.
בו ברגע שקרב אליה, נעלם מבטה החולם, ועיניה הביעו מעין
התרסקות על הקרקע. הוא חיבק אותה ונשק לה על שפתיה, אך יכולתי
להבחין בקלות שלא כך היא מנשקת כשהיא מנשקת באמת. לרגע ריחמתי
על שניהם. עליו שלא חווה את מלוא עוצמת הזוהר של נשיקתה, ועליה
שנאלצת להתפשר.
יותר מאוחר סיפרו לי חבריי כי התחושה החדשה אותה אני חש נקראת
בשם אהבה, וכי בכוחה להושיע ולאבד לפי בחירה. ביטלתי את חשדם
בזלזול. בחור חזק אנוכי, משחקי רגשות של ילדים קטנים אינם מנת
חלקי. לו ידעתי בזמן כמה אני טועה.

שבוע מאוחר יותר הייתי שוב באותו מקום. תחושת אי נוחות מעצבנת
אחזה בי. כשניסיתי להבין את מקורה, הבנתי בעצב כי אני מחפש
אותה וכי לא אחוש בנוח עד שאחזה שוב בעיניה המכשפות. ובכן,
ניתן לי הכבוד. והפעם היא גם הייתה לבד. וכשמצאתי את העיניים,
הם הביטו בי בחזרה.
"היכן בן זוגך?" שאלתי אותה כאשר טיילנו לנו לאורך השביל
המוביל לביתה.
"עזב, תודה לאל..." היא השיבה בקולה הרך. הקלה. לא געגועים, לא
אכזבה, לא כאב. רק הקלה מתוקה.
"רוב תודות לך" היא אמרה לי כשהגענו לביתה. עיניה הביטו עמוק
אל תוך שלי, ואני קפאתי על מקומי. יכולתי להישבע כי בעוד פיה
מודה לי ומשלח אותי לדרכי, עיניה מתחננות ממני "אנא
הישאר...".
"מה העניין?" היא שאלה בחצי חיוך מבויש כאשר הבחינה בהבעה על
פניי.
"אינני מסוגל לזוז..." הודיתי בפניה. "ולמען האמת", אמרתי לה
וליטפתי את זרועה, "איני רוצה..."
ואז, אז למדתי מהי התחושה של נשיקותיה כאשר היא מנשקת באמת.
כאשר שבתי הביתה בבוקר למחרת, הייתי אדם חדש.

היינו בלתי נפרדים. בילינו יחדיו את כל שעות היום, וחלק נכבד
משעות הלילה. חברותיה העריכו אותי והתפעלו מאוד מן העניין
שהבעתי בפוליטיקה של מדינתנו הקטנה. מסתבר שהן לא הכירו
אידיאליסטים רבים. ובקשר לחבריי, הם ראו בה את כל שנשותיהם לא
היו, ולמרות שהם לא אמרו זאת כדי לא לפגוע בכבודם, זיהיתי קנאה
רבה בעיניהם בכל פעם שהביטו בנו.
אני מצדי חשתי רעד חמים בלב בכל פעם שליטפתי אותה. לראשונה מאז
מות אבי דיברתי עם אלוהים. חשתי צורך עז לא להתפלל, לא לבקש,
פשוט לומר תודה.

בוקר אחד התעוררתי ומיד ראיתי כי משהו לא בסדר. פתחתי מהר את
המגירה בשידה ליד מיטתי, וראיתי כי הטבעת של אבי עוד שם. הבטתי
אל התקרה וראיתי כי הגג עודנו במקומו. ואז הבטתי לידי, והבנתי
כי היא לא שם.
תמיד היינו נרדמים יחד ומתעוררים יחד. אך הבוקר היא לא הייתה
שם.
כשפגשתי אותה יותר מאוחר ושאלתי, היא ענתה כי חשה ברע וחפצה
לחזור לביתה. כאב חד עבר בכל גופי. אחה"צ כשהצעתי לה לסעוד
במסעדה האהובה על שנינו, היא כנתה כי עליה לעזור לאמא בעבודות
הבית שכן דודה בא לבקר, ושנוכל להיפגש בערב.
ואכן נפגשנו בערב. באותו מקום בו ראיתי אותה בפעם הראשונה.
כשנכנסתי, היא כבר הייתה שם. היא הייתה מוקפת מספר חברות,
והללו ניהלו איתה שיחה מסויימת, אך למרות חלקה הפעיל בשיחה,
רווחה לא הייתה במקום, ועיניה הצביעו על כך. הבעתה הייתה
מרוחקת וחולמנית. שעה ארוכה עמדתי והבטתי בעיניה. כמו בפעם
הראשונה, גם הפעם ראיתי אותם לפתע מביטים דרך שלי, דרך קירות
המקום, דרך כל העולם.
כשקרבתי אליה, ראיתי את אותה ההתרסקות שראיתי בעיניה אז. לא
נישקתי אותה. לא רציתי לחוש זאת. לא רציתי כי כל הקהל הרחב
יראה אותי פורץ בדמעות.

הוא בא לספר לי שהיא מתה.
"אני יודע" אמרתי לו.
"מה?! מתי שמעת?" הוא שאל בהפתעה.
"לא מזמן..." עניתי בקול שליו.
"אתה לא מבין...היא נורתה! הרופא אמר שהכדור פגע ישר בלבה!"
"לא הוא לא. אין לה לב. מעולם לא היה לה..."
"על מה אתה מדבר?!"
"אני הרגתי אותה..."
"מה?!!"
"כן...אני הוא הרוצח הנתעב"
"שטן שכמותך! מדוע?!"
"עניין של החזר חוב. היא הרגה אותי, ולכן הרגתי אותה"
"למה אתה מתכוון?!"
"היא שיקרה לי. לימדה אותי על אהבה ובו זמנית נשארה לחיות
בעולם הרחוק שלה. גרמה לי לחוש כי היה חיה בעולמי, כאשר בעצם
לא היה דבר רחוק יותר מן האמת...אהבתי אותה יותר משהאל אי פעם
תאר לעצמו כי בן תמותה יוכל לאהוב...אך אתה יודע? לא היו אלו
כזבי אהבתה אשר הכריעו אותי. היה זה חוסר הנאמנות"
"חוסר נאמנות?"
"כן...היה לה מאהב...מישהו אחר"
"כיצד אתה יכול לדעת?!"
"עקבתי אחריה לאחר שנפגשנו שלשום...אותו מקום בו ראיתיה
לראשונה...אך, הזכרונות...אתה מבין? ככה היא. היא אינה מסוגלת
להישאר. היא זקוקה לאתגר, למאבק. לאחר שלכדה גבר היא מאבדת בו
עניין. ואז מפליגה חזרה בעזרת עיניה הארורות לעולמה הפרטי עד
שבא שוטה חדש ומשיב אותה ארצה מבלי לדעת כי הוא חותם את
דינו..."
"אלוהים שישמור...והגבר האחר? מה עשית אתו?!"
"שום דבר עדיין...עובדה שעומדת להשתנות בקרוב מאוד" אמרתי,
שלפתי את אקדחי, ויריתי שני כדורים בבטנו ואחד בראשו. גם כאשר
שכב מת על הרצפה עדיין זיהיתי את הניצוץ בעיניו, אותו ניצוץ
שלעולם לא יחזור אלי.
החזרתי את אקדחי לכיסי, קמתי, ויצאתי מן המקום אל עבר ההמשך
הלא נודע של חיי הריקים.