עוד כיסא אחד וגמרנו. תעזרי לי להפוך אותו על השולחן ואנחנו
הולכות הביתה... עוד משמרת קשה בקפה נגמרה, תודה לאל. כל הערב
התרוצצנו, המלצרית השניה ואני בין 30 השולחנות העמוסים לעייפה
בלקוחות תובעניים- דורשי כל- מקמצים בטיפים... כיסא אחד הפריד
ביני לבין המנוחה והנחלה של אחרי משמרת לילה. מזיעה ומלוכלכת,
פשטתי את הסינר וצלעתי לכיוון האוטו שלי, שהמתין באחת מהחניות
על הרחוב הראשי.
אמא שלי תמיד אומרת שזה מגוחך שאני נוסעת לעבודה ולא הולכת
ברגל, ואולי היא גם צודקת, במיוחד בהתחשב בעובדה שבקו אווירי
המרחק מבית הקפה אל הבית הוא בערך 300 מטר. אבל אחרי משמרת קשה
שכזו, כל מטר שאינני צריכה לפסוע הוא בבחינת אושר עילאי. הלילה
ליל קיץ מאובק ובעוד אני מנתבת את גלגלי המכונית לכיוון החניה
שמול הבית, אני מגלה חבורת ילדים שנהנים מחופשתם בת החודשיים
על שפת המדרכה שלי, במקום על שפת הים... מדשדשים רגליהם בחול
האספלט החם עוד משעות השרב. לרגע חשבתי לפתוח את החלון ולהפסיד
אוויר מזגן יקר על מנת לסלקם ממקום החניה שלי, כשלפתע הרגשתי
איך אני מתמלאת באנרגיות ובעצם לא מתחשק לי להיכנס למיטה....
לפני שהספקתי לעכל את משמעותה של המחשבה הזו, כבר הסתובבו
הגלגלים לכיוון היציאה מהרחוב ומצאתי את עצמי נוסעת ללא כיוון
או מטרה. בהתחלה הגעתי לכביש הראשי ותוך אותה חוסר החלטיות
המשכתי ממנו הלאה, תוך הנחה שבאחד המחלפים הבאים אסתובב ואחזור
לישון. האוטו נוסע, המחשבות רצות... חוסר שקט נפל עלי והייתי
זקוקה לניקוי ראש אמיתי.
שעתיים והרבה קילומטרים אחר כך, יצאתי מהאוטו וסימנתי למתדלק
הצעיר בתחנת הדלק שבכניסה לחיפה שהאוטו שלי זקוק לנוזל מספר 96
ששמור אצלו במיכל. המתדלק חייך אליי חיוך מסתורי, אולי לאור
העובדה שעל חולצתי התנוססו מזכרות חיות ממשמרת הלילה בקפה..
ואולי פשוט כי הייתי כה מהורהרת שפניי הקרינו את הצורך העז שלי
בחיוך מאדם זר לחלוטין.
חייכתי אליו בחזרה, את החיוך שאני שומרת לאנשים זרים לחלוטין
בתחנת דלק באמצע הלילה. הוא סימן לי להתקרב והושיט את ידו לקבל
את התמורה לנוזל הנסיעה שהרגע סיפק למכוניתי. הושטתי לו את ידי
ובה כל הטיפים שהרווחתי ביושר ועמל רב במשמרת הלילה שרק לפני
שעתיים סיימתי... הוא לקח את המזומן וגמגם משהו מתחת לשפם שלא
היה לו.
שלחתי אליו מבט שואל, כשהבנתי שהוא מציע לי כוס קפה מהמיחם
שעמד לידו. נדתי בראשי לאות חיוב והושטתי יד עייפה אל הנוזל
המעורר. התיישבתי על שפת המדרכה, מדשדשת רגליי באספלט, ממש כמו
אותם ילדים חוגגי החופש ליד ביתי. הוא התיישב לידי ולגם מהכוס.
במשך שעה וחצי ישבנו ככה, לוגמים לסירוגין, מביטים לסירוגין זה
בעיני זו ובעיקר שותקים. השתיקה היתה כה רועמת שלא הצלחתי לסנן
בין זעקותיה את גלי המחשבות העדינים שהציפו אותי למראה המתדלק
עם כוס הקפה בידו.
לבסוף, הרגשתי את העייפות משתלטת על עצמותיי ולאור העובדה
שציפתה לי נסיעה של שעתיים הביתה, התרוממתי משפת המדרכה,
חייכתי אליו את החיוך שאני שומרת לחברים ותיקים שפגשתי לפני
שעתיים בפעם הראשונה בחיי, ופסעתי לכיוון האוטו שהמתין לי
בשתיקה, מעכל את הנוזל שהמתדלק הזריק לתוכו. המתדלק, הרים את
מבטו מהאספלט בו בהה וחייך אליי בעיניו. ואני הרגשתי פתאום איך
חוסר השקט עובר הלאה, אל ישות אחרת שעוד תפגוש הלילה את המתדלק
הצעיר, בזמן שמכוניתה תלגום דלק מן המיכל.