שבוע, שבועיים חודש.

לא יודע לא מבדיל,
אם זה אהבה או סתם מחלה שעוברת אחרי יום יומיים.
בשבילי זה אותו דבר,
אני מרגיש את זה חזק בבטן.

אני ואת מסתדרים מצוין, אני נמשך אלייך
ואני רואה בעיניך שאת חושבת שאני חמוד.
יש בינינו שפה משותפת שפה ייחודית, כיף לנו לדבר,
לרדת אחד על השני, לבלבל שטויות...
טוב לי בקרבתך לא קר לי, אפילו
שחיבוק לא קבלתי.
את גורמת לי להרגיש בטוח בעצמי וטיפש וחלש
באותה עת...

ועכשיו כשאני בא להתוודות על רגשותיי
אני מרגיש את הקללה קרבה, לא מתרגש
לא מצפה למשהו מיוחד.
והנה זה בא:
"אני מצטערת".

לא מדוכא במיוחד, לא שבור במיוחד,
רק מאוכזב, ידעתי שזה מה שיקרה,
כל כך ידעתי, שזה עצוב זה קללה!
אכזבה צפויה...

אני יודע שאני אתגבר אלייך
נכון שזה לא יקרה בזמן הקרוב.
אך התגברתי על כל כך הרבה פעמים שאמרו לי
"אני מצטערת" שכבר התרגלתי לזה, צפיתי את זה...
הרי אף פעם לא קבלתי תשובה שונה מזו...

למה?

לא נורא, אני אתגבר, אני חייב, אני חי.
אצלי התקופה היפה ביותר היא בין האהבות...

ילדה.....
האם כדי לי להילחם ובסופו של דבר להתאכזב? או
שמא כדי לי להמשיך האלה לאכזבה הצפויה?