יום לפני יום ההולדת השביעי של עדי, שם אביו על השולחן לפני
אמו את מכתבי האהבה שלה למרצה מהאוניברסיטה. הוא היה ישוב
בשלווה קפואה על הכורסה למולה, אבל האגו שלו צרח, בעט והשתולל.
תמר אמו, לא הבינה איך הצליח יותם בעלה לחשוף את הסוד שסחבה
איתה כבר כמעט שנה. קור חלף לה בגוף כאילו עמדה ערומה באמצע
אצטדיון מושלג מול שישים אלף אוהדים שואגים. היא שילבה ידיים
ממששת צלקת מתחת לחזה השמאלי שלה - משהו שתמיד התאמצה להסתיר.
היא הביטה במכתבים הפזורים ולמרות שתמיד חשבה מה להגיד ליותם
כשזה ייגמר,  שתקה.

יותם, שהורידים במצח שלו האדימו, שאל: "כמה הוא באמת היה שווה
את זה?" תמר לא ענתה. מבטה היה נעוץ באחת המעטפות. "אולי אקרא
מכתב אחד..." המשיך יותם, "נראה אם נצליח להסביר איך הפרופסור
שלך יודע לדגדג..." הוא שלח יד כדי להרים מכתב כשתמר בלמה את
ידו. "שלא תעיז לחטט לי יותר בשום דבר בבית הזה!" צרחה ותוך
כדי כך זינקה לשולחן, ואספה בטרוף את המכתבים המפוזרים. יותם
לא הצליח  להחזיק יותר את הסוסים שבראש, זינק מהכורסא וצעק "זה
הבית שלי לא פחות משזה הבית שלך, ואת זו שיצאת זונה!".

הם לא שמעו את עדי יוצא מהבית, סוגר את דלת היציאה מאחוריו
ונבלע בחשכת הערב.

לימים כשהיה עדי חוזר הביתה באמצע הלילה אחרי בילוי, היה מביט
קודם בתמונה של שלושתם מימים טובים יותר. נזכר בריח הגוף של
אמו, בקול החם של אביו ורק אחר כך מתפשט ונכנס למקלחת. בתמונה
כולם חייכו - וככה רצה לזכור אותם. הוא לא תמיד הצליח כי
הזיכרון האחרון שלו מהם האפיל על כל השאר. קצת אחרי שצרחו אחד
על השני, הבינו תמי ויותם שעדי נעלם מהבית. אחרי טלפונים
למשטרה ולכל החברים מבית הספר, החליטו לחפש אחריו בעצמם. השעה
הייתה מאוחרת, הם נכנסו לאוטו ונסעו בשכונה. בשלב מסוים,
כשנסעו בכביש הראשי, סטתה משאית ירקות מהנתיב הנגדי והתנגשה
בהם חזיתית. יותם נהרג על המקום ותמר נחבטה קשה בראשה, והוגדרה
מאוחר יותר כצמח.

למחרת נמצא עדי ישן על ספסל בגן ציבורי והועבר להשגחת סבתו.
הוא לעולם לא יכול היה עוד להתנתק מתחושת האחריות למאורעות
אותו הלילה. כשגדל נטה להתבודד, העדיף סיפוקים מידיים ושקע
במשחקי מחשב ולוגיקה בוליאנית. הקרבה שלו למחשבים הובילה אותו
אחרי הצבא למסלול עבודה מקצועי צפוי. אך תחושת האשמה על מות
הוריו בגיל שבע הובילה אותו למקומות פחות רגועים וצפויים.

ביום היה כותב שורות קוד על מחשב ומחפש טעויות, ובלילה היה
נמשך לצד האפל של זלזול בחיים ולהרס עצמי. זונות, הימורים
ובילויים במועדונים. מדי פעם היה קוטף בחורה לילה. הוא לא היה
מהרומנטיקנים. הוא לא היה כותב מכתבים, לא שולח פרחים ולא נשאר
מספיק זמן כדי לראות אותן בוכות.

את טלי פגש עדי במטבחון חברת המחשבים שבה עבד. טלי הייתה נאה
ובעלת זוויות גוף נאיוויות ומופנמות. משהו בהימנעות שלה ממנו
משך את תשומת ליבו. אבל רק משום שהייתה כל כך זמינה ונגישה
נמנע הוא ממנה. עם כל הבחורות שבילה עד אותו היום, תמיד דאג
שיהיה לו פתח למילוט, יציאת חירום. בחורות מהעבודה או מהמשפחה
או אחיות של הח'ברה היו בבחינת "לראותן בלבד".

כך הייתה גם טלי לגביו. כמעט כל יום היה פוגש אותה במטבחון
החברה, בדרך לקפה, וידע איתה לא להתעסק. הכל היה תחת שליטה עד
שערב אחד, תוך שהוא משחר להרפתקה במועדון הריקודים, פגש בה.
הביט בה רוקדת והבחין בחושניות ובפראות שפעפעו מתחת לחזותה
השמרנית. באותו הרגע זכריותו הכריעה אותו, והיה ברור לו איך
הערב יסתיים. למחרת בעבודה, הם כבר לא היו יכולים להיות שוב
אדישים זה לזו. לשניהם היה סוד משותף של אהבת בשרים. אבל מה
שטלי לא ידעה הוא, שעדי היה חייב למצוא דרך מוצא.

חודש מאוחר יותר, כשהודיעה לו טלי שהיא בהריון, חזר עדי אחרי
העבודה לדירה שלו, שלף מהכספת את הדולרים הקנדיים, הפספורט
וכרטיס הטיסה הפתוח. הזמין מונית לנתב"ג וארז תיק. בדרך,
במונית, תקפה אותו תחושת רעב שהתפתחה לכאב עמום. כשהגיע לשדה
התעופה, בירר את זמני הטיסות היוצאות, נרשם במעמד סטנד-ביי,
והתיישב ממתין לטיסה. הבטן נכנסה לעווית. הוא רץ לשירותים
ורוקן את מעיו.

כשהביט בדמותו החיוורת ושטופת הזיעה בראי, הבין לראשונה שמשהו
מאד מטריד אותו. כל חייו רצו מולו כמו במרדף סלפסטיק. האהבות,
ההתחלות, השנאות, התאונות, ההאשמות, והפרדות. כל האנשים שפגש
וכל הצמתים שעבר. אבל הפעם להבדיל מבעבר, הרגיש שמשהו רע באמת
עומד לקרות. הוא התקשר למענה הקולי שלו כדי לשמוע הודעות.
הייתה שם אחת. "אימא התעוררה, בוא מהר!" אמרה סבתו בקול רועד.

עדי עלה על טקסי ונסע ישר לבית לוינשטיין. תמר התעוררה בהפתעה,
ושבה אט אט לתפקוד מנטלי בסיסי, אך גופה היה עדיין רפה ומשותק
אחרי עשרים שנה של עילפון. משהבינה היכן היא ומה עבר עליה,
בכתה וביקשה ראשית להשלים את החסר ואחר כך לתת לעצמה מרגוע
סופי. הרופאים הצליחו להחזיק אותה בחיים עוד כחמישה שבועות.

ממש לפני שגופה דחוס הכימיקלים והמנוון נכנע לנשמתה המעונה,
הספיקה תמי לדבר עם עדי עוד פעם אחת וביחידות.  "יש משהו שלא
הספקתי להגיד לאביך לפני התאונה" אמרה תוך נשימה כבדה וסנטר
שמוט. "וזה בקשר לריב בייננו באותו הלילה... וחשוב לי שאתה לא
תעשה את אותה הטעות..."

עדי הביט מבולבל באמו הגוועת. ניסה לישר קפל בסדין מיטתה.
"...מה שרציתי להגיד לו..." המשיכה כשהיא מרפה קלות את צינור
העירוי שיצא ממנה "...על הרומן שלי עם הפרופסור... זה שגם אם
אתה אוכל כל יום קצפת עם דובדבנים פעם בכמה זמן הייתה רוצה
לנגב איזה חומוס..." היא השתתקה, דמעה ירדה מעיינה הימנית.
נשמתה חרחרה עוד פעם אחת לפני שנעצרה סופית ועפעפיה נסגרו
מאחורי אישוניה החולמניים. מוטרף מהמעמד, השתהה עדי מול גופת
אמו, מנסה להבין למה בדיוק הוא היה עד.

שבעה חודשים מאוחר יותר, כששלט מנכ"ל מעטר את דלת המשרד בחנות
הפרחים שפתח, ישב עדי ורשם על מעטפות שמות מוזמנים לטכס ברית
המילה של בנו בכורו. על חזית ההזמנה היו מעוטרים דמויות תינוק
וחסידה, ומתחתיהם היה רשום:

"הנכם מוזמנים לחגוג אתנו את ברית המילה של אביתר.
בלי חומוס ועוגות קצפת, רק תמרים, יין ומוזיקה טובה.
נשמח לראותכם.
להתראות!"