יום אחד נכנסו הוריי לחדרי ואמרו לי
"נו, אז שמענו שיש לך חבר דמיוני"
"איך אתם יודעים על כך?" שאלתי בפליאה
"הוא בא אלינו וסיפר לנו" אמרו
"שיט" חשבתי בלבי
"תראו, חבר'ה" אמרתי להם, "הוא לא בדיוק חבר דמיוני שלי"
"למה לא?" שאלו בפליאה
"כי אני שונא אותו" אמרתי, "הוא כל הזמן מעצבן אותי"
"זה מוזר" אמרו, "הוא אמר לנו בדיוק אותו דבר עלייך"

לא האמנתי למשמע אוזניי, המניאק הזה כל הזמן קילל אותי, ירק
עליי ולפעמים שלא הסתכלתי הוא היה נותן לי כאפות בצוואר

אני בסה"כ נתתי לו בעיטה בביצים פעם אחת, רק פעם אחת, והמניאק
הזה ישר הולך ומלשין להורים שלי, זה לא חבר דמיוני, זה בן זונה
דמיוני

"איך קוראים לו?" שאלו
"מה, הוא לא אמר לכם?" שאלתי בתמיהה
"לא" ענו לי
"קוראים לו שאול" אמרתי
"אה, כמו השם שלך" אמרו, "אתה נתת לו את השם הזה?"
"לא" עניתי, "ככה הוא הציג את עצמו"

כל הזמן חשבתי איזה מניאק הוא, בתור חבר דמיוני, הוא היה צריך
לפחות לבחור שם יותר מקורי

"תתנהג אליו טוב" אמרו, "אנחנו לא רוצים לשמוע עוד תלונות
ממנו" ואז יצאו.

יום אחד הרגשתי שאני חייב להתמודד מולו
"שלום שאול" אמרתי לו
"שלום גם לך, שאול" השיב לי בזלזול
"תראה" אמרתי לו, "אתה חייב לעוף מפה"
"לא יכול" אמר, "אני בדמיון שלך"
"כוס אמק, אני שם זין על הדמיון, עכשיו עוף מפה!" צעקתי בכעס
"אוקיי" אמר, "פשוט תפסיק לחשוב עליי"
"בואנה, אל תעצבן אותי!" אמרתי, "תזהר ממני, שאני לא אחטוף
עלייך קריזה, ושלא תחשוב שאני לא יודע מה עשית"
"מה עשיתי?" שאל בתמיהה
"אל תתמם" אמרתי לו, "אני יודע שהלכת להורים והלשנת עליי"
"אה... זה" אמר
"עכשיו עוף!" אמרתי בכעס, "אם אתה לא עף עכשיו, אני נותן לך
כאלה מכות שלא תשכח לעולם!"
הוא נאלץ לעזוב.

מאז לא שמעתי ממנו והוא לא שמע ממני, וטוב שכך, ממש לא הסתדרנו
אחד עם השני, ואם לא היינו נפרדים אולי היינו מגיעים אפילו
לרצח.




(הוקרא בערב במה מס' 22)