הרוח ליטפה קלות את פניו. היא ידעה שהרוח מלטפת. הבחינה ביובש
שבעיניים. הן מצמצו קלות. כך גם עצמה את עינה, עיניו.  
ידיו נקשו על השולחן, נעות הלוך ושוב בריקוד, חשות את הפינות
המעוגלות. עיניו עקבו אחר הידיים, וככל שעקבו העיניים התנועה
הפכה לפחות טבעית. כך בהתבוננותה ידעה שהידיים נעות ונעצרות
וכך הבינה שפינת השולחן מעוגלת.

השמש שקעה. ההרים התבשלו מאחור יחד עם הים שסירב לרתוח.
זה מנגד זה נעמד העולם, הרים ושמש, אודם וכניסתו של צל. רק הים
עמד חוצץ, שב ומחזיר גלים בהרמוניה אשר בהיקף התבוננות חיברה
בין הקצוות. אלו רגעים בהם צבעי הים הופכים לכסף והמציל מכריז
על נטישת העמדה.
חוף הים בחיפה עורר בה את ילדותה, אז הייתה צועדת בשקיעה על
החוף עם אביה. מדברת על הצדפים כאנשים, שניהם היו דומים בשוני
האישי שבהם. כל כך אהבה את הייחוד, כל כך רצתה להיות שונה.
הייתה צועדת שלובת ידיים עם אבא ומחליפה מילים ושקט. רגליה
הקטנות היו ננעצות בחול הרטוב ואוספות ממנו מעט עד הצעד הבא.
זיכרונה היה ברור.
'נוסטלגיה? ' שאלה ברורה התעוררה מנגד לזיכרון. הוא הרים את
היד וליטף את השיער. היא התבוננה בדגדוג שלצד העין וביד
המגרדת. התבוננה בעור הזהוב ובשערות הדקות הזהובות השקועות בו,
באצבעות שנפרשו מול המבט, בטביעות האצבעות. המשטרה הייתה מזהה
את הטביעות הללו כשייכות לה, אך לא היא.
ההתעמקות האישית עוררה את המצוקה. היא הבחינה בנשימותיו שנהפכו
לכבדות ולרגעים ספורים נעצרו.
לא נותר אלא להפנות את המבט אל הסתכלותה.
שני צעירים שיחקו מטקות בינה ובין הים. האחד שמן ומגורם כל
קפיצה נועצת את גופו הבשרני בחול. ושני רזה בעל מבט חריף, מהיר
תנועה והחלטי. בחור חמוד חשבה, מביטה בו לרגעים ארוכים, משחק
בכפות רגליו בחול . לא לקח זמן רב כדי שישים לב למבטו. הבנה
מהירה בין השחקנים השאירה את שני המחבטים בידי הרזה. הוא ניגש
ובתירוץ קל הציע ששניהם ימלאו את המגרש הריק.
היא חשבה מעט והחליטה שכן, אושר קל זרם לנוכח העיניים הבהירות,
הוא חייך ונעזר בידיו כדי להתרומם.
הם נעמדו מנגד הוא והיא והוא. חבטת הפתיחה הייתה שלה. המטקה
פגעה בכדור, מכה מהירה.
הוא זרם. קיפץ מתוח כנער - כל גופה באוויר . היא התבוננה באדמה
ניתקת מין הרגליים ובכדור המתקרב למחבט. חבטה וחבטה נוספת, כמו
אינסטינקט. רק ריאות מעשנות הפסיקו את הפעולה. התבוננה בנשימה
הקצרה, ובנוספת. למזלו גם היריב היה מעשן, היא והוא הכריזו על
הפסקת אש והתיישבו להקשיב לים.
לאחר השקיעה הלילה פיזר את ההמון, כבר היה זה סתיו והקרירות של
הלילה הגנה עליהם מפני עיניים זרות. היא התבוננה בו מביט בו
ובשפתיים הנוגעות בשפתיו, נשיקה קצרה ואז ארוכה וארוכה יותר.
התבוננה בידיו מלטפות אותו, בגופה ניכנע למגע.
הם שכבו. החול צרב את עורו, עת הוא חדר אליו מעליו. היא
התבוננה בחיוך של פרצופה ובמבט של עינה.
האושר שבמגע הקיף הכול אך לא אותה. היא קיוותה שההתרגשות תשיב
אותו אליה אך חסרונו רק הדגיש את זרותה. לאחר מעשה דרשה פרידה
חטופה. הנער הביט בה בתימהון, דומה כי לא פגש כמותה זמן רב אך
לא התעוררה בו התנגדות רבה לאמצעי שראתה בו.
הרחוק שהעניק לה לא הסדיר את מחשבותיה הפרודות, במרחק התנגנה
מוסיקה של מועדון בונה לביסתה, היא לא הבינה אף מילה אולם זכרה
את כל המילים דרך הקצב. גופה שמע והיא האזינה , האזינה לו
מאזין. כקצב בתוך בועה.

באותו לילה חלום של מדבר, מרחבים לא סופיים מתחת לשמש יוקדת
ורוח נוסעת עפיפון מעל השממה.
העפיפון נע כגלים בתוך זרמי האוויר ולאט לאט התיישר והתרומם
לעבר השמש עד כי ראשו בער בחמה וזנבו טווה שבילים באדמה.
עינה נפקחו והיא תהתה ברמזו של החלום. רק זיכרון אחד עלה. על
אותו חוט שניקשר כל לילה בינה ובין חדר אביה בתקופת המפלצות של
ילדותה. כך באפרכסת האשל יכלה לקרוא לאביה לבוא ולהושיע אותה
מתוך הפחדים.

למחרת כמו כל בוקר נאמדה מול הראי להסתדרות אחרונה. היא
התבוננה בו מסתכל.  
התבוננות מקיפה בראי. דמות שלו, של גוף. חיוך של אישה צעירה.
ידיים שמוטות מעל מכנסיים חצויים תחת הברך. שער זהוב קצר
ועיניים הנראות ריקות. היד קרבה אל המראה וליטפה את הדמות
החוזרת.
מחשבה אחת קצרה "מי זאת".
מאז התאונה היו שלובים ופרודים.
ראשיתו של הכול לפני שבועות, פגישה שנייה או שלישית. החליטו
היא והבליינד האחרון לטייל. חשבו שאולי שינוי השגרה יהווה מצע
למשהו אחר, מעבר למצופה הרגיל. תמיד חיפשה את המעשה הלא שיגרתי
ואלו שעמדו במבחן, הפכו לחבריה האמיתיים, כך התגאתה בחבורה
מיוחדת. רק לאחרונה התערערה יציבותו של השוני. כולם החלו
להראות דומים לסובב ובמיוחד היא.
זה היה יום חם, טיילו בחוף הבונים. על הסלעים ליד הים. היא
הרגישה את חספוס הסלעים מתחת לרגלה. את הבליטות הדוחפות את
הגומי שבכפכפים. חבל שלא נעלה נעלי הליכה, פעם אחר פעם החליקו
הכפכפים וכפות הרגליים נגעו בסלע הלוהט.
את השלב שקדם לנפילה לא זכרה, רק הרגע שלאחריו, כאב חד בראש,
אוזן שטופה בדם.  
בבית החולים היא הרגישה את הפרידה. הגוף כבר לא נראה שלה. היא
התבוננה בו בנפרד. 'כמו חוויה חוץ גופנית מתמדת' חשבה.
'זה יעבור זה יעבור' קיוותה. 'זה יעבור זה יעבור' אמרו
הרופאים. 'זה בטח יעבור' אמרו החברים והפנו את גבם ללא מובן.
אך הרגעים הפכו לשבועות וגופה הפך לההוא.

דרכי הריפוי היו רבות..
שכיבה על המיטה בצפייה לשובו של המגע. עבודת עמוק כדי
שההתעלמות, חוסר תשומת הלב, תשיב אותו אליה, ברגעים ספורים של
שכחה. מסעות ארוכים אל נופים קסומים כדי שההתפעמות תעורר
בריגוש את הקשר בין המתבונן למסתכל. שיחות על שיחות עם
פסיכולוגים ומרפאים אחרים , נירולוגים ורופאים ורופאים
ורופאים. נראה כי אוזלת היד המתמדת מכסה את מחשבותיה בצל תמידי
של ניקור.

החלום שב אליה בבוקר. משמעותו שוב נראתה סתומה. היא רפרפה על
הדואר היומי כמחפשת רמזים.  מודעה על מדיטציית מדבר שבתה את
תשומת הלב.
מעבר למקום לא נראה שום קשר נוסף אך למרות זאת  החליטה שהוא
יציית לרמז. הורתה לו באותו בוקר לנסוע לכפר מדיטציה בנגב.
נוף שטחי החקלאות הירוקים הוחלפו בגווני אפור וחום. ההתבוננות
במונוטוניות הרכה של הצבעים הרגיעו את נפשה.


ראש המקום הנחה אותה לגבי השתיקה וסדר היום אשר נשלט בכללי
פשטות מתוך הימנעות ממגע הדדי. כך גם נצטוו לקום מוקדם ולהאזין
לנשמותיהם.
עד אז היא ניסתה לא לחשוב על נשימה, אז גופה היה עוצר את
הפעולה השוטפת. נעצר ומחכה להוראות . תנשום תנשום. נראה שבמצבה
אין דבר קשה מהתבוננות מתמדת בנשימות. משחק של חיים ומוות.
הינה התבוננות, הינה זה נפסק. אך חוזר שוב בלעדיה. אותו בלעדיה
שסיקרן ואיים בה.

בתחילתה של ההתרכזות היה רק עוד עיבוי של המחשבות. אך אלו היו
לעיתים מוחלפים בתעתועים מרגיעים. אז היה הדמיון מחליף אותה
בזרימה אחרת, באותם מקרים היא לא הייתה עצמה אלא צפייה מתמדת
בדימויי מיקרי. "אני כל הזמן חולמת" כתבה בפגישה עם ראש
הקבוצה. "האם חלמת" הגיש לה פיסת דף ופנה אל מחוץ לחדר.

בבוקר יומה האחרון החליטה לינדוט מול הנוף המדברי. בסוף הסתיו
המדבר שוקע אל חמימות נסבלת אך בעת הזריחה הקור דרש ממנו
להתלבש היטב.
הקרניים הראשונות הציפו את המרחב החום באודם עדין. השמיים החלו
לשנות את צבעם לקראת בוא החמה.
ניראה שהעולם החל להיברא מחדש.
מחזה בראשה ראה ילד בדואי רץ על הגבעות מולה וצועק "השמש שבה,
השמש חזרה, השמש חוזרת". היא דרשה עצימת עיניים כדי שלא תצטרך
להתבונן דרכו. אך הילד המשיך לרוץ אוחז בעפיפון ארוך זנב. הרוח
היתלה בילד, שמשך בחוזקה בעפיפון המתנגד. כאילו רוצה הרוח
לסחוף את הדימוי אליה כמשב סתמי.
שבוע של מחשבות חוזרות והפעם התעתוע היה גדול. היא דרשה ריכוז
בנשימות, וריכוז נוסף מעצמה.
לפתע נשימותיה הפכו לרדומות. הילד רץ סביבה במעגלים.
מהירות המחזה הלכה והתעצמה. הילד הפך לרוח והיא הרגישה כנעלמת
בתוך המשבים.
העולם חדר לתוך המראה. גופה התנגד לרוח המתחזקת ובפליאה היא
חשה את הקור שנשאו המשבים.
החיזיון הלך והתמוסס, והיא חשה את חוסר ההכרה השומטת את גופה.
נשארו רק נשימותיה, נשימה ונשימה.