שירז נכנסת לחנות הפרחים הפינתית. שואלת לעבודה קבועה במשמרות
נוחות על בסיס יציב עם שכר מפרגן תלוי שירות.
מנהל העסק המיומן בשזירת הרווח בהנאה, על רקע גלנדיולות
יפהפיות, בוחן את ההיצע הכלול בדמותה של שירז ושוקל ביקוש.
דודו, אף הוא נכלל בליגת אוהדי הנשים (מגיל עשר ואילך), ולא
יכול לרסן את פלירט פיו ולא לומר לשירז שיכול היה למכור אותה
בתור סידור פרחים מרהיב. שירז מסמיקה (בכעס) כי זהו הזמן וזהו
המקום. דודו בהחלט לא סובל מהגוונים החדשים של הפרח הגבעולי
שנדמה לו שהנה כבר מובטח להיות מונח בידיו,על מצע של עלי כותרת
(חה) . הוא מבקש ממנה, בטון של גנן רחום, אם תואיל בטובה לפתוח
את הקריירה המזהירה שלה כבר בזה הרגע. שירז מהנהנת מכאנית
ונשלחת לשליחות מכריעת עולמות ביותר.
לדודו יש מבט כזה, וחשוב לדעת, של מנהל בריאה שלמה. שירז, כבר
ממבט ראשון, פיתחה לה דחף לעדכן אותו, משמע, לתקוע בו סיכה
ולהוציא ממנו אוויר מפוברק של חשיבות מדומה.
בצאתה את החנות, היא נתקלת בדינה , המורה לביולוגיה מהתיכון(יש
לה חתול ושגיא אומר שהיא לא ידעה גבר מעולם).
התלמידה מתכננת חיוך קורן ויוצא לה אחד מנומס מאופק.
דינה לבטח תיפגע מהחולפת , מיחסה הלא מושקע של שירז - התלמידה
עם הפוטנציאל הכי גבוה והאמביציה הנמוכה הכי.
דינה (כל החברות שלה מביאות צאצאים לעולם בבלינסון...) ניגשת
לדודו ומבקשת את זר הורדים הבנאלי אותו האיש משתעמם להגיש. אבל
הוא יעבוד על פניו, יחייך מנומס ויגיש לה את הזר ביראת כבוד
נפלאה.
הייתי פעם פרח. אתה בוודאי יכול להבחין בכך.
היא לא אמרה זאת בקול.
דודו מגלגל מחשבה מאוסה: האשה הזאת שכחה איך להיות פרח.
"מה שהיה היה..." זה אריק איינשטין עכשיו שמתערב להם בסצנה
הצנועה הזאת ורק למורה לביולוגיה הוא מרטיט את תשתיות הרגש.
שירז נכנסת במעוף לא מובן אל תוך החנות מדיפת ריחות הלילך.
דינה מעניקה לה מבט בוחן (הקנאה מכלה רווקות זקנות - זה ידוע
לשגיא) ויוצאת מהפתח הצר.
הנה הניירות שביקשת, היא תיכף תאמר ודודו, כלאחר יד, יגיש לה
את הפרח הכי פחות מתאים מתוך שפעת הגוונים בחנות. |