Lucky you were born that far away so"
So we could both make fun of distance
Lucky that I love a foreign land for
The lucky fact of your existence
Baby I would climb the Andes solely
To count the freckles on your body
Never could imagine there were only
Too many ways to love somebody"


יום אחד הלכתי ברחוב שלך.
"הרחוב שלך", את בפרוש לא מלכת הרחוב הארוך הזה של ת"א, אבל את
שם; אז זה הרחוב שלך.
חשבתי אולי לדפוק בדלת, למרות שיש לי מפתחות והכול...חשבתי אם
בכלל לבוא, להגיד...לצלצל...
"אני בת"א, ברחוב שלך, מתחת לבניין שלך, אולי תרדי?"

כמה זמן עבר אז שראיתי אותך, מאז שכרחתי את ידי מסביבך...
כמה זמן (טוב לא הרבה מדי) אני מחבק את החברה החדשה שלי במקום
אותך.
טוב, לא משנה, זה לא כאילו באמת אי פעם תחזרי להיות שלי.

וואו, נמאס לי לכתוב עלייך ועל כמה שאני מתגעגע ואוהב.
ומזה זמן בשבילך...
את צריכה לשאול "מה זאת שנה?" את התלמיד שנשאר כיתה
"מה זה חודש?" את האמא שנולד לה פג
"מה זה שבוע?" את מי שעיבד את דרכו הביתה
"מה זאת שעה?" את זוג האוהבים שמחקה לראות אחד את השני
"מה זאת דקה?" בישביל איש שמפספס את הרכבת
ו"מה זאת שניה?" בישביל מישהו שעבר תאונת דרכים...

אני סתם מפרסם את זה, כדבר שולי חסר שם מלא ברגשות
וגעגועים...


אני סתם מנסה להתגבר אלייך עכשיו ולנסות לשנוא אותך...
את היית אומרת לי
"אני לא מאמינה בלשנוא בני אדם, לא משנה מה הם עשו, יש לזה
סיבה, מותר ואפילו כידי להתרגז, אבל לכעוס זה סתם לעשות ביג
דיל"
28.2.02
שוב, מה למה?!

עכשיו הכול בסדר, או יותר טוב
בוא נגיד את זה ככה.



אני פשוט לא מתייסר יותר, אז אני מניח שהכול בסדר עכשיו.



תודה לך, נשמה קטנה שלי, תנצרי לשארית חייך את הירח (כולו)
שנתתי לך.