קצת התבכיינות. קצת אני. קצת... הרבה כאב. ותודה לאסיף ושוקו.
וסליחה על הדמעות.

אחרי שאני מסיימת את השיחה איתך
אני, משליכה את השפורפרת הצידה
ועוצמת עיניים, פוקחת, דמעות קטנות מטפטפות לצדדים.
הן בורחות ממני.
אני שונאת את ההרגשה של משהו שאוכל אותך
מבפנים. אני שונאת חוסר אופטימיות.
השעה 12 ועשרה בלילה.
אני שונאת לגרום לך להרגיש ככה רע.
אנחנו מכירים חמישה ימים ופתאום כל-כך עצוב לי.
אני מורידה את הרגליים מהמדף שמעל המיטה
ומתכרבלת בתוך עצמי.
"אין סיבה לחיות."


אחרי שאני מסיימת את השיחה איתו השעה רבע לאחת,
הוא מפריע לי לזרימת העט על הדף,
הוא גורם לדמעות לזלוג בלי סוף.
אני לוחשת לו שנמאס לי ולבד לי ואני שונאת ושיצר האדם כל-כך
נוראי. וש... לא יודעת.
הלהבה של הנר שהדלקתי כשהתחלתי לדבר איתך נהייתה כל-כך ארוכה.

העיניים שלי משתקפות במראה המלוכלכת מאחור
ואני שומעת אותך בראש שלי כמו בתחילת השיחה
"למה את עצובה?". אני אוהבת את הקול שלך. הוא מתוק.
אבל הוא לא מצליח להרגיע אותי.
הקול שלו מצליח להרגיע אותי.
אני לא מבינה איך צמחה לה ההשפעה הזאת שלו עלי.
אני מביטה בתמונה של שני גופים ערומים
יושבים אחד בתוך השני,
העיניים שלי אדומות וכבויות.
הכל עייף ועצוב לי.
כשהאש תיפול הכל ישבר.
כבר לא אהיה פה...


פשוט מתגעגעת

אני.



1-2.7.03