יש איש אחד שטען שאני שקרנית כשאמרתי: "לא רגשות גדולים. כן
משחקים קטנים. לא אהבה."
והוא מיהר לשאול חודש אחרי: "איך זה שיש לך חבר?!"
איך זה שנופלים כוכבים?

לאהבה שלי יש שם וזהות ומספר טלפון.
ואני צוחקת כשאיזה חברה שלי שואלת אם אני רואה אותנו
מתחתנים.
ואני כועסת כשהוא לא נותן לי הגדרות מפוצצות ומתנות קטנות או
סתם ככה קם לשנייה מהמחשב בחדר כשאני רואה סרט בסלון... רק כדי
לתת לי נשיקה.
ואני נעלבת כשאני אומרת לו משהו על עוד חודשיים והוא ישר
מזכיר לי שעוד חודשיים זה גיוס. וזורק משהו על זה שכבר לא נהיה
ביחד. או משהו על זה שאמרתי שאני רוצה קשר עד הצבא. או משהו על
זה שאם אני אשרת בחיפה זה יהיה רחוק מידי.
העיניים שלי ישר נהיות נוצצות, אבל אני צוחקת לו על הקו ואומרת
שהוא יכול ללכת כבר עכשיו... ואני אתחיל לחפש מישהו שיהיה מוכן
להחזיק איתי. אולי לנצח. (?)
ואני רותחת כשהוא מתקשר פתאום ואומר לפני שאנחנו מסיימים:
"אל תכעסי אבל היא באה לישון בדירה, האוטובוס האחרון שלה היה
בשמונה וחצי."
והוא הרי יודע שאני שונאת את הקטע גם ככה. ושונאת את הבחורה.
ולא כי אני קנאית אלא בגלל האבסורדיות של המערכת יחסים שלהם.
כי היא רק בת 16. ולא אכפת לי מטראומות גדולות וסרטים קטנים.
שתפנה לייעוץ או לפסיכולוג או שתמצא לה איזה חברה לשתף.
שתכתוב יומן מזדיין!
ושתעזוב את חבר שלי... שנורא חבל לו עליה.  
ובא לי לצרוח כשהדמעות פתאום עומדות לי בגרון וכשאני
קולטת שזה הורס לגמרי את זרימת המילים שלי. ושיזמין לה
פאקינג מונית.
אבל אני שותקת.
מה כבר יש לי להגיד?
אני הרי אוהבת את הילד.
את חום הגוף שלו. את החיוך שלו. את הכעס שלו. והכאב שלו.
והאושר שלו כשאני מאושרת.
או האושר שלי כשהוא...
ואני כל הזמן מתנצלת. כשאין לי על מה.

האיש ההוא מקודם. ימשיך לחשוב שאני שקרנית. ואני אמשיך לכתוב
לו תגובות ארוכות לטקסטים הנפלאים שלו.
ומעבר לזה...?
אמשיך להרגיש אשמה שהוא אוהב אותי.
כי... "לא עשיתי כלום!"
כי אני לא באמת מבינה איך זה עובד.

כי אנחנו בני אדם ואנחנו אנוכיים ורכושניים ומלאי שנאה וזעם.

ולצערי...
גם אני כזאת.



15.9.03